ליאור עשתה במלחמה הנוכחית שלושה סבבי מילואים, 350 יום, בגזרות עזה ולבנון. את מה שעברה מבחינה נפשית היא משתפת בסרט החדש "לוחמות", שיוקרן במסגרת "אוקטובר DOC" בסינמטק תל אביב.
משהו שחור בנשמה
לפוסט של קידר ענו 17 נשים, ומתוכן שבע, כולן מילואימניקיות, משתתפות בסרט. קידר ערכה איתן שלושה מפגשים – במאי, בספטמבר ובדצמבר 2024. בסרט מובאים מונולוגים שלהן תוך שילוב תמונות מעזה. "היה לי מאוד חשוב להביא תמונות מעזה, להראות איך היא נראית, כדי להעצים את התחושות שהבנות מעבירות", מסבירה קידר. "המילואימניקיות לא הכירו אותי, אבל הייתה איזו דינמיקה שעברה ביני לבינן. כנראה היה להן צורך לדבר ואני הגעתי בנקודה הזו, שבה החוויות שלהן היו עדיין מאוד טריות".
במהלך הסרט הדוקומנטרי מספרות המילואימניקיות בגילוי לב למצלמה על החוויות הקשות, המראות, הקולות והריחות. הן משתפות ברגעים קשים שעימם נאלצו להתמודד, מתארות את האופן שבו המילואים שינו את חייהן, מדברות על לילות ללא שינה, על התקפי חרדה, על חלומות בלהות, על תוכניות שהשתנו. לצד כל זה, הן גם מביעות עוצמה רבה.
"באיזשהו שלב את מבינה בקשר שסלמאן נהרג. הפינוי של סלמאן מאוד נחרת אצלי כי מבחינתי זה היה הפינוי הראשון. בסדיר לא הייתי סמב"צית, אלא מדריכת שריון. התנדבתי אחרי 7 באוקטובר והגעתי ליחידה בלי שהיה לי ניסיון בתפעול אירועים, בלשבת בחמ"ל, בלשבת בחטיבה עם כוחות חילוץ. אז מבחינתי זה היה הפינוי הראשון, יש הרוג והוא מג"ד. כל זה יחד היה ממש כאפה. הבנתי שככה זה עובד עכשיו. שזה לא 'בוא נהרוג מחבלים ונחזור לארץ'. בפינוי של סלמאן, שקרה בימים הראשונים של הכניסה לעזה, הבנתי שהחוזק שלנו אינו חסין".
חיים לפני וחיים אחרי
"קשה להסביר במילים מה זו בכלל אווירת מלחמה", היא אומרת כעת, "או את הקושי להכיל את זה שאת צריכה לתפקד ושהפעולות שלך יכולות להיות משמעותיות עבור חיי אדם. אצלי, הדריכות וכובד האחריות יצרו רמות סטרס בגוף שאני עוד מנסה לאזן. זה בעיקר הכאב בלאבד אנשים שקרובים אליך, חברים".
היא מוסיפה: "במילואים את מקבלת מעין זריקת משמעות מאוד גדולה. זו הידיעה שהישיבה שלי בחמ"ל מצילה חיים. ואז את יוצאת החוצה, הולכת לעבודה, ופתאום הלקוח מבקש משהו. בימים הראשונים שלי בעבודה חשבתי לעצמי 'מה אכפת לי מה לא נוח ללקוח, יש אנשים שנלחמים עכשיו'. פתאום יש פער מאוד גדול בין השגרה, החיים, ה'לשתות קפה' – ובין המילואים".
"קודם כל, מאוד השתניתי", מתארת ליאור. "מעין תחושה שמבחינתי הזמן קפא – בקריירה, בחיים האישיים. אנשים מתקדמים, ואני מרגישה שעצרו לי את הזמן. היום אני מרגישה שהרבה מהזמן שלי מוקדש לניסיון להשתקם. זה שואב, בא על חשבון דברים אחרים. אני משתדלת להיות בתפקוד הכי גבוה בעבודה, אבל זה לא פשוט. יש ימים שבהם אני מרגישה באחוזים נמוכים בסוללה שלי".
לדברי ליאור, היא הבינה מהר שאם לא תדבר על תחושותיה, היא תיתקע עם ההדחקה. "חוויתי אירועים מטלטלים שהנפש לא ידעה להכיל, אני עדיין אוספת את השברים", היא מודה. "אחד המכשולים הגדולים הוא להודות בפני עצמך שזה כואב, שזה לא פשוט. ככל שאנשים יכירו מהר יותר בכך שהם סובלים ובמצוקה, הם ייגשו מהר יותר לטיפול. אני מטופלת כיום אצל פסיכולוג, וגם עוסקת בגלישה ככלי להתמודדות. ואני נמצאת בתהליך מול משרד הביטחון להכרה בפגיעה לאחר מלחמה, בפוסט־טראומה".
לליאור חשוב לציין שעל אף הקשיים והעצב שלא הכירה קודם, "יש גם הרבה אלמנטים של משמעות וגאווה בעקבות המילואים. זה להיות חלק ממשהו גדול, להיות חלק מפעילויות שהגנו בסופו של דבר על המדינה, על העם שלי. הייתי עושה את זה שוב ושוב. כולם חוששים ממלחמה. החשש הגדול אצל בנות היה להיתפס כחלשות. עשינו הכל כדי לא להיות כאלה. הסרט מראה עוצמה, לצד ההתמודדות. הוא מראה שגם כשקשה, אנחנו ממשיכות במלחמה ונקראות לסבב מילואים שוב ושוב. ונגיע שוב – כמה שיצטרכו אותנו".
ליאור: "הייתי רוצה להעביר מסר של תקווה, של כוח. כמו שהמדינה שלנו תמיד פורחת ונבנית מתוך שבר, ככה גם אנחנו. הכאב שחווינו והחוויות המורכבות הם גורם מעצב שהופך אותנו לחזקות יותר. אנחנו בוכות, אבל בסוף אנחנו כל יום קמות מחדש, בוחרות בחיים ובעשייה לטובת העם שלנו".
התרעות פיקוד העורף