זה דז'ה וו כמעט מדויק של מה שקרה לכמה מאומני ישראל הבכירים והאהובים ביותר, שחתמו על עצומה נגד המלחמה וחלקם חזרו בהם אחרי איומים על ביטול הופעות פרנסה וחיים סבירים. אז הם נאלצו להסביר שלא קראו את האותיות הקטנות, שלא הבינו, שלא חשבו מספיק... פאדיחה. (גילוי נאות - לא חתמתי כי אף אחד לא פנה אליי, אני מזמן מוחרם מהאליטה השמאלנית הפיינשמקית).
כי חרמות זה כאמור לא טוב. זה (כמעט) אף פעם לא מצליח וזה תמיד מביא את התוצאה ההפוכה. אני מניח שלא היה להם קל להירדם בלילה, לחבורה שחזרה לזרועותיו המסוקסות של שר התרבות, ואני כאמור לגמרי מבין אותם. אז מה אני אומר פה בעצם? שאסור היה להחרים את הטקס הפרטי/ממלכתי של קיסר התרבות? זה סיפור קצת מורכב, כי הוא התחיל! כמו תינוק מגודל שקיבל מגרש משחקים הוא לקח את כל הצעצועים והכריז שהם רק שלו, וברשותו ואף אחד מלבדו לא יגע בהם!
חוסר החיבור בין פרסים לבין קהל שבא לראות אותו בקולנוע הוא קיצוני מדי. זה לא שהסרט הכי פופולארי הוא הכי טוב אבל לא יכול להיות שהסרט שנבחר להכי טוב הוא זה שאיש לעיתים לא מכיר. זה לא הגיוני. לכן הטקס הזה מעורר כל כך מעט סקרנות בעם, אף אחד לא אוהב לראות ערב שלם אירוע בו מעוטרים סרטים שהוא לא מכיר ואולי לא יכיר לעולם.
אז נכון, הממשלה הזאת מנסה להחריב את כל מה שהיא לא מחבבת - קולנוע שמאלני, בית משפט בלתי ימני ותחנת רדיו צבאית פוליטית. ואת עיתון הארץ. ואת התאגיד.
גילוי נאות אחרון - לפני חצי שנה באתי לפגישה עם שר התרבות והצעתי רעיון - בוא ניקח איש ימין ואיש שמאל, נוסיף שני מוזיקאים משני הצדדים ונצא עם אוטובוס נודד ברחבי הארץ לשיחות והיכרות עם אנשים. לא ביקשתי כסף מלבד מה שיעלה המיזם. הוא אמר שהוא נורא אוהב את זה ושאפילו התפרצתי לדלת פתוחה כי עוד מעט ייצא מכרז וידברו איתי. איתכם דיברו? כי אני עדיין מחכה.
הערות לסדר
התרעות פיקוד העורף