"אנקת גבהים": מרגו רובי מחליפה ורוד במחוך - והבלוף נחשף

אחרי ההצלחה המטורפת של "ברבי" בשנת 2023, מרגו רובי לקחה צעד אחורה. בשנתיים האחרונות השחקנית האוסטרלית הופיעה רק בפרויקט אחד, שנכשל - הן בקופות והן אצל המבקרים. כעת היא חוזרת עם פרויקט שאפתני במיוחד: עיבוד חדש לקלאסיקה הספרותית "אנקת גבהים". את הפלסטיק היא מחליפה במחוכים, את הוורוד הבוהק באפרוריות אנגלית - ושאלה אחת מרחפת מעל הכל: האם גם המהלך הזה יצליח להפוך לאירוע קולנועי, או שמא מדובר בהימור מסוכן? מבוסס על הרומן הקלאסי מאת אמילי ברונטה. העלילה מתארת את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של קאתי (מרגו רובי), בת למשפחת אצולה כפרית באנגליה של תחילת המאה ה-19, והיתקליף (ג'ייקוב אלורדי), שהובא כנער יתום אל בית המשפחה וגדל לצדה. אילו חשבתם לרגע, בבואכם לסרט זה, שמצופה לכם קלאסיקה מנומסת מלאת שמלות, קידות ומבטים משתהים - טעות בידכם. לא מדובר בגרסה קולנועית ל"ברידג'רטון", הלהיט של נטפליקס. אף שהסרט מבוסס על רומן קלאסי שזכה לאינספור עיבודים, טביעת האצבע של הבמאית אמרלד פנל נוכחת גם כאן ואי אפשר להתעלם ממנה - להפך, היא מבקשת להדגיש אותה בכל הזדמנות. פנל, שידועה בזכות שני סרטיה הקודמים, "צעירה מבטיחה" ו"סלטברן", מציגה גם כאן את היכולת שלה לשזור בין דרמה טעונה לקומדיה שחורה, נושכת ומטורללת. אם בסרטה האחרון השחקן בארי קיוגאן הסתובב עירום כביום היוולדו ברחבי אחוזה מפוארת, במשך דקות ארוכות בעוד המצלמה עוקבת אחריו בדייקנות - גם כאן לא חסרים רגעים שוברים מוסכמות, במיוחד כשמדובר באנגליה של המאה ה-19. פנל לוקחת את הרומן הקלאסי, אבן דרך בספרות האנגלית, ומטעינה אותו באנרגיה עכשווית ופרובוקטיבית, הרבה מעבר למצופה מדרמת תקופה בריטית. במובן הזה, הבחירות הנועזות שלה מהדהדות לבמאית אחרת - סופיה קופולה, ולמהלך שנקטה ב"מארי אנטואנט". כמו קופולה בזמנו, גם פנל משתמשת במוזיקה מודרנית, כזו שהולכת נגד האווירה והזמן שבהם מתרחש הסרט. פסקול הסרט כולל שירים מקוריים מאת הזמרת צ'ארלי XCX, כוכבת פופ בריטית שהפכה בשנים האחרונות למכונת להיטים משומנת. אך בעוד שקופולה שמרה בסרטה על נהנתנות ואווירה מרוממת כמעט עד הסוף המר, "אנקת גבהים" רצוף רגעים מלאי פתוס דרמטי שלא מביישים אופרת סבון. דווקא בהם, המוזיקה האלקטרונית מתחלפת בפסקול סטנדרטי ותומך רגש - והמהלך הכביכול חתרני מתגלה כטריק שיווקי במסווה של חתרנות. זו אינה הבעיה היחידה בסרט. מעבר להפכפכות המוזיקלית, "אנקת גבהים" נשען על כך שהסיפור מוכר וידוע, ואינו טורח לבסס את הדמויות או את מהלך האירועים באופן אמין. להפך - הכל נעשה בחיפזון ובעצלנות, בסימון וי שמונע מהצופה להיקשר לדמויות או לסיפור אהבתם. הסרט נפתח עם שתי הדמויות בצעירותן ומציג כיצד נפגשו והפכו לגלגל הצלה זה עבור זו במציאות קשה. אך הקשר ביניהם מוסבר באופן כמעט ילדותי, מעין "היפה והחיה" בגרסת דיסני למבוגרים, ללא הבנה ממשית של מה חיבר ביניהם מעבר לטראומה. בעיה נוספת בסרט היא אורכו המוגזם. זו אינה תופעה חריגה בשנים האחרונות; נדמה כי "אנקת גבהים" הוא חלק מגל סרטים ארוכים ומשמימים, שמבקשים להדגיש את חשיבות הקולנוע ויומרתו יותר מאשר לספר סיפור בנוי ומגובש כהלכה, שאינו מתיש את הצופים. הרצון של התעשייה ההוליוודית להצדיק את קיומה - מובן ככל שיהיה לנוכח איומים כאלה ואחרים - גורם דווקא לתוצאה הפוכה. הצופים יוצאים מהאולם בתחושת מיאוס. יש בסרט גם נקודת אור: השחקנית אליסון אוליבר. אוליבר, שזהו שיתוף הפעולה השני שלה עם הבמאית, מופיעה בתפקיד איזבלה - בת חסות בשנות העשרים לחייה, שמוצאת עצמה מתגוררת לצד קאתי. דמותה, אישה-ילדה הכלואה בשמלות מצועצעות וחונקות, כמהה לאהבה בנואשות כמעט אינפנטילית ביחס לכל הסובבים אותה, ומהווה קונטרה לדמותה הגאוותנית של קאתי. דרכה מתאפשרת לצופה נקודת מבט נוספת - חיצונית וצינית - שמגחכת קלות על הקונספט הרומנטי, ובכך מעניקה לסרט רגע של איפוס, שמנתק אותו, ולו לרגע, מהעודפות הדרמטית. על אף שברגעים מסוימים ניתן לראות דמיון בין דמותה המנותקת של קאתי לזו של ברבי, מרגו רובי לא הצליחה לייצר כאן להיט קולנועי נוסף. אם בתחילה נדמה שמדובר בניסיון מודרני ונועז לשבור מוסכמות ולנפץ אבן יסוד של הספרות האנגלית, הרי שבסוף הצפייה מתברר כי מדובר בהצגת שווא - אוסף דימויים פופולריים ועכשוויים שאינם מתגבשים לכדי סיפור סוחף המסוגל להצדיק את קיומו על מסך הקולנוע. זהו סרט שמדבר גבוה, אך נותר בגבהים ואינו מסוגל לרדת אל העם.