בשיחתנו, אני מזכירה לה את הימים שבהם נפגשנו מאחורי הקלעים של האופרה הישראלית בתפקידי תפאורה קטנטנים, והיא צוחקת. "אני עוד הייתי באודישנים באופרה", סעדה אומרת. "וזה נחמד. לא אכפת לי שתכתבי על זה. אני גאה בזה מאוד. מדברים המון על כמה קשה להיות שחקן בישראל. נכון שזה מאתגר, אבל זו תעשייה מדהימה. אני באמת, ולא כקלישה, מאוד חיובית בעניין הזה. אני זוכרת שגם כשהייתי באופרה, ורק חציתי את הבמה מימין לשמאל, נהניתי. אני צוחקת כי הפכתי את זה לפאן".
"אני חושבת שיש ערך לצמיחה של שחקן שעובר דרך תפקידים קטנים, בינוניים, הצגות, כל מיני תחנות בדרך, עד שהוא מגיע למקום יותר בשל כשחקן ולתפקידים גדולים ועמוקים. זה לא אומר שהדרך חפה ממכשולים או מאתגרים, אבל היא דרך יפה ומעניינת", מספרת סעדה.
"אולי משום כך", ממשיכה סעדה, "גם היום, אחרי שנים של עשייה והכרה ציבורית, סעדה עדיין מדברת על המשחק כעל מקצוע שנלמד מחדש בכל פעם: "אני חוזרת הביתה אחרי 12 שעות צילום מסופקת, מותשת, וכיף לי. ובסוף, כשהדבר הזה מגיע לקהל, כשקהל בא לראות תיאטרון, או קולנוע, או טלוויזיה, זה הכי שווה".
צילומי הסרט התקיימו חודשים ספורים לאחר 7 באוקטובר. "קיבלתי את התפקיד לא המון זמן לפני הצילומים, ובקולנוע לא עושים המון חזרות. כמה פגישות עם הבמאי, ויוצאים לדרך", סעדה מספרת. "היה לי שם אתגר מטורף. הדמות שלי עוברת אתגר נפשי גדול מאוד ודרמה משפחתית לא פשוטה. הייתי חייבת להיות בריכוז מוחלט. צילמנו כשעוד היינו עמוק בתוך המלחמה. הייתי חוזרת בסוף כל יום צילום מותשת רגשית. זה תפקיד שדרש ממני הכל".
אחד הלוקיישנים המרכזיים בסרט היה מבנה נטוש ששימש בעבר בית חולים לתשושי נפש. "שבוע וחצי שלמים צילמנו שם", סעדה מתארת. "בכל בוקר את מגיעה ורואה מסדרונות, מיטות נטושות, כל מיני דברים שנשארו במקום. זה לא היה פשוט. את חוזרת הביתה, מתקלחת, מורידה מעלייך את כל הדרמה הזאת, ובבוקר חוזרת שוב".
עוד לפני שעלה לאקרנים בישראל, הסרט פגש קהל בארצות הברית, במסגרת פסטיבלים יהודיים בלוס אנג'לס ובאריזונה. "באריזונה זה היה ממש מטורף", סעדה מספרת. "היו כמעט 900 איש בקהל, ואנשים היו מרותקים. אחר כך היו המון שאלות על התסריט ועל הדמויות. זה לא סיפור ישראלי במובן הלוקאלי. זאת דרמה משפחתית, ודברים כאלה יכולים לקרות בכל מקום בעולם".
"להיות איתה" הייתה הסדרה שהפכה את פניה של סעדה למוכרות בכל בית כמעט. "שם קיבלתי את ההכרה הגדולה", היא מודה. "כשהגיעה 'מלכת היופי של ירושלים' זה היה התפקיד הדרמטי הגדול הראשון שלי. שם הרגשתי עוד עליית מדרגה. פתאום אנשים מכל העולם צפו בזה. קיבלתי הודעות מברזיל, מארגנטינה, מארצות הברית, מספרד. בכל פעם יש שלב כזה בקריירה, שאת מתפתחת ועולה עוד מדרגה".
בינתיים היא מתחילה צילומים לעונה החדשה של "מלכת היופי של ירושלים", ולמרות הניסיון שצברה, היא עדיין חשה באותו מתח מוכר. "אני יושבת בבית, עובדת על הטקסט, מפרקת אותו, עושה את עבודת המשחק, ואומרת לעצמי: 'וואו, איך אני אכנס לזה? איך אני אכנס לדרמה הזאת?'. כל פעם מחדש זה מאתגר", היא אומרת.
כשאני שואלת אם בשלב מסוים נכנסים לטייס אוטומטי, היא כמעט נבהלת מהרעיון: "אני חושבת שעדיף שלא יהיה כזה. להפך. דווקא בגלל שאני מרגישה במקום טוב עם עצמי בקריירה, תמיד יש לי אתגרים. אני חייבת להיות טובה בעיני עצמי. לעשות את העבודה הכי טובה שאני יכולה".
בשנים האחרונות היא מצאה עצמה מתחברת מחדש לשורשים המרוקאיים שלה, בין השאר בזכות הסרט "שער הפרחים" שבו השתתפה לצד אמה. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם השפה המרוקאית דרך המשחק", היא אומרת. "פתאום התאהבתי בה מחדש. בילדות זה היה מסביבי כל הזמן, כל השכנים דיברו מרוקאית, אבל לא הייתה לי זיקה לזה כמו היום. ופתאום, דרך הסרט, הרגשתי שאני מגלה משהו ששייך לי".
צריכים אתחול מחדש
לאורך הקריירה שלה, סעדה מזהה שינוי משמעותי באופן שבו מתנהלת תעשיית הבידור. לאחרונה היא השתתפה במופע "נשים ונפלאות", העוסק בחוויותיהן של נשים ישראליות בתחומי היצירה והעשייה. היא דיברה שם על השינויים שחלו במעמדן של נשים בתעשיית הבידור ועל ההבדל בין המצב בתחילת דרכה ובין הסטים שעליהם היא עובדת כיום.
"אני רואה היום הרבה יותר כבוד", היא מפרטת. "אני שמחה לראות נשים מובילות קמפיינים, אני שמחה לראות איך מתייחסים אלינו על הסט. היום, כשמצלמים סצינה אינטימית, הכל מאוד מסודר. יש מתאמת אינטימיות, ברור מי נמצא על הסט ומי לא, ואת מרגישה שמכבדים אותך. אני שמחה שאנחנו במקום אחר. אני אוהבת לבוא לסט ולהרגיש שמתייחסים אליי כמו אל מלכה. ככה צריך להיות".
אף שהיא עוסקת במקצוע שכרוך מטבעו בחוסר ודאות, סעדה מספרת שבמהלך השנים פיתחה מערכת יחסים שונה לחלוטין עם חרדה ודאגה. במקום להיאחז בשאלה מה יהיה התפקיד הבא ומתי יגיע, היא למדה לשחרר. "זה בדיוק העניין של עבודה על המידות", היא אומרת. "לדעת להיות בשקט נפשי, ולדעת להיות באמונה גם כשאין".
היא ממשיכה ומסבירה: "במקצוע שלנו יש תקופות שאין. היו מלחמות, היו תקופות בלי תיאטרון ובלי הצגות. ואני חושבת שאני ממש טובה בזה. אני מסירה דאגה מליבי. למדתי לא לדאוג מדברים שהם לא בשליטתי. גם אם אין לי עכשיו משהו קדימה, אני לא נכנסת ללחץ. אני פשוט אומרת לעצמי: או.קיי, עכשיו צריך להיכנס משהו חדש, והוא ייכנס. אני באמת מאמינה בזה".
האמונה, היא מדגישה, הגיעה איתה מהבית: "אנחנו בית מסורתי, אמא שלי באה מבית דתי, אלה השורשים שלי. עם השנים הוספתי לעצמי דברים שאני עושה, כי הם נותנים לי שקט ואושר. אני רואה בזה ממש בריאות נפשית. קורים דברים כל הזמן. השאלה היא מאיזה מקום את מסתכלת עליהם. כשאת עובדת על המידות שלך, את יותר רגועה, יותר מאוזנת. אני משתדלת להיות במקום הזה".
אולי משום כך, כשהיא נשאלת מה מדאיג אותה בתקופה הנוכחית, התשובה לא מגיעה מהכיוון המקצועי או האישי. "מה שמדאיג אותי זה השיח ברשתות", סעדה אומרת. "אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות איזשהו אתחול מחדש, לראות את הבן אדם שמולנו. אנשים כותבים דברים בצורה לא מכבדת. אני אפילו כותבת להם בפרטי, ושואלת למה הם פנו אליי ככה. ברוב המקרים הם מתנצלים. אני לא נפגעת מזה, באמת שלא. אבל אני חושבת שאנחנו, כחברה, במיוחד אחרי כל הטראומות והמלחמות שעברנו כאן, חייבים לפעול קצת יותר בחמלה ובסבלנות".
סעדה מתייחסת גם לשיפוטיות שמופנית כלפי נשים במרחב הציבורי. "המון פעמים פשוט שופטים נשים: למה היא מתלבשת ככה, למה היא נראית ככה, למה היא מדברת ככה", היא אומרת. "ואני חושבת שאנחנו צריכים להיות מעבר לזה. יש המון אלימות חברתית".
על רקע זה, היא מעריכה במיוחד את המפגש שלה עם הקהל. "אני מקבלת המון אהבה, באמת", היא מציינת. "והיום, אחרי כל מה שאנשים עברו בשנים האחרונות, לראות אותם מגיעים לתיאטרון או לקולנוע, נותנים לעצמם רגע לנשום, זה מרגש אותי. באמת מרגש. זה מזכיר לי שוב ושוב למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים".
התרעות פיקוד העורף