"כל הזמן שאלו אותי שאלות פוליטיות, שלא קשורות לסרט", היא מספרת בריאיון לרגל הפצתו של "מאמא", שסוף־סוף עולה אצלנו באולמות בסוף השבוע. "הייתי איתו גם בכמה פסטיבלים בינלאומיים אחרים בשנה האחרונה ותמיד הסתכלתי על במאיות שייצגו מדינות אחרות, למשל איטליה או ספרד. קינאתי בהן, שפשוט אפשרו להן לחגוג את היצירה שלהן, בשעה שאיתי זה ממש לא היה כך".
אז בוא ננסה לעשות זאת אנחנו ונדבר על הסרט עצמו, שינסה לכבוש כעת את לב הקהל הישראלי. יבגניה דודינה, שכיכבה גם ב"אנה", מככבת כאן כאישה פולנייה העובדת כמנהלת משק בית בווילה בקיסריה. היא חוזרת לביקור מולדת בכפר הפולני העני שממנו הגיעה ומגלה כי בני משפחתה הלכו בדרך אחרת ממה שקיוותה, מה שמוביל להתנגשויות בלתי נמנעות.
אף שהסרט מתרחש הרחק מכאן, הרקע שלו אישי. "אמא שלי חולה בפרקינסון", מספרת סיני. "לפני כמה שנים, ההורים שלי הכניסו עובדת זרה הביתה. הם הוסיפו בשבילה חדר וזה שינה את כל הדינמיקה. אבא שלי הוא אדם פרקטי, והרגשתי שהוא מתייחס אליה כמו פונקציה יותר מאשר כבן אדם. באופן כללי, אני מרגישה שהנשים הללו שקופות מבחינתנו. כשאני התחלתי לדבר איתה, גיליתי עולם ומלואו. הדיאלוג בינינו שינה את הדרך שבה אני מסתכלת על נשים כמוה, ורציתי לעשות את הסרט הזה כדי לשנות את הפרספקטיבה לעוד אנשים".
עובדה לא חשובה לגבי הבמאית: לסבא שלה קוראים משה סיני, אבל לא מדובר בכדורגלן. אין לה קשר משפחתי אליו והיא בכלל לא מתעניינת בכדורגל או במונדיאל, אבל כשהציגה את הסרט לאחרונה בניו יורק, נקלעה בדיוק לחגיגות ההיסטוריות של הניקס. היא חצי הונגרייה וחצי תימנייה, ואומרת על הצד המזרחי, "הם הכי משתכנזים בעולם, ואין אצלנו זכר למזרחיות".
התרעות פיקוד העורף