הסרט מתאר את הזוועות על פי התבניות ההוליוודיות המוכרות, משהו שעל פניו נשמע קונבנציונלי, אבל דורש משאבים אנושיים, קולנועיים וכספיים מהסוג שרק במאי כמו נשר יכול להרשות לעצמו כאן.
כך, הוא מתאר בתחילה אנסמבל גדול של דמויות, המייצגות חתכים שונים בחברה הישראלית. כולן צולחות אתגר אישי כלשהו, שנכנס לפרופורציות ברגע שהן נקלעות ללב הטבח של חמאס. חלקן ישרדו, חלקן לא, כולן יגלו גבורה יוצאת דופן. בקיצור, משהו שראינו לא פעם בסרטי אסונות אמריקאיים, אבל זו כמובן הפעם הראשונה שבה מאמצים את התבנית הזו כדי לתאר את 7 באוקטובר על המסך הגדול.
בין הדמויות הללו אפשר למצוא אב הנמצא במשפט גירושים מכוער, ובתו הבכורה זועמת עליו, ובינתיים עוברת לגור בעוטף עזה עם בן זוגה, שגם אמא שלו מתחילה דף חדש; זוג נשים שנמצאות במערכת יחסים רומנטית ואחת מהן מפחדת לספר על כך לאמהּ המסורתית; צעירה דתייה שמתפתה ללכת למסיבת נובה ופוגשת שם צעיר ניהיליסט, וכיוצא באלה.
"האהבות שלנו" התכבד בתריסר מועמדויות לפרסי אופיר, כולל בקטגוריות המרכזיות ביותר, אך רק גימפל מועמדת בקטגוריות המשחק. לא ברור למה, האם זה משום שהאקדמיה מתעקשת כל פעם מחדש למצוא דרך מוזרה כלשהי להתנכל לנשר? גם לשחקנים נוספים היה מגיע. ההופעות של כולם מצוינות.
כדי לתאר מה עובר על אנסמבל כזה באירוע כמו 7 באוקטובר דרושים ערכי הפקה גבוהים ומיומנות קולנועית מוחלטת. ל"האהבות שלנו" ולאבי נשר יש את שניהם, והתוצאה סוחפת ומסעירה. הסרט עתיר רגעים מותחים ועוצרי נשימה, המתארים את הגיבורים כשהם נלחמים על חייהם, ועושה זאת בעזרת קונבנציות הוליוודיות שגורות - למשל זו של הדמות שכבר מצאה חוף מבטחים אך אז רצה חזרה לקו האש.
כאן זה קורה בסצינה בלתי נשכחת שבה נונו, המגלמת מוכרת נקניקיות, חוזרת על עקבותיה בנאיביות כדי להציל את הדוכן שלה. יש גם שטיקים נקודתיים יותר, למשל סצינות בסגנון "הילדה באדום" מ"רשימת שינדלר", שבהן הקולנוען מסמן דמות אחת, תמימה וטהורה במיוחד, בתוך ים הזוועות.
למרות התכנים הקשים, נשר נאמן למסורת הספילברגית שהולכת על חבל דק ומציגה זוועות באופן שניתן לעיכול. התוצאה לא גולשת למחוזות הניצול, והיא הרבה פחות מזעזעת וטריגרית ממה שהייתה יכולה להיות. יש בה הרבה כבוד, כפי שאפשר לצפות מבמאי לא טיפש ולא צעיר, שכבר עבר הכל בחייו ובעצמו עבר טרגדיה אישית קשה לפני 7 באוקטובר.
מלבד האמירות האקטואליות הללו, נשר שב כאן לתמות שעניינו אותו לאורך השנים - הכבוד לדת מול הרתיעה מהממסד הדתי וכפייה דתית, היחסים בין העתק למקור, כוחה של החבורה, חשיבות החיים ביחד וכמובן, היחסים בין הורים לילדים. טבעו של הסרט משתקף כבר בשמו. הרי אפשר היה לקרוא לו "צבע אדום" או משהו אגרסיבי יותר, אך הוא מתהדר דווקא בשם כמו "האהבות שלנו", שמתאים יותר למלודרמה רומנטית. זאת כיוון שבתוך גיא ההריגה, הפרידות, הזוועות, הגופות והדם על הקירות, האהבה בו מנצחת את השנאה, התקווה את הפחד - והתוצאה מרגשת ומרוממת רוח.
בניגוד לסרטים קודמים של נשר, נראה שהפעם הסרט לא מקדם אותו ולא מביא אותו לאיזושהי התפתחות אישית או קולנועית. ההפך קורה, אולי לראשונה בקריירה שלו. כאן הוא רותם את הכישרון שלו בשירות אירוע לאומי שצריך להוקיר ולהנציח.
והנה, למרות הודעת הפרישה, בכל זאת נשר הבין את גודל השעה, והתייצב כדי ליצור את הסרט הגדול עד כה על 7 באוקטובר. מי שנולד לעשות סרטים - לא צריך ולא יכול להפסיק. החיים לא חזקים יותר מהמוות, אבל הקולנוע חזק יותר משניהם.
התרעות פיקוד העורף