“'עשרת הדיברות' נחשב עד היום לאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, גם מבחינת רווחים בחישוב אינפלציוני", מציין רון פוגל, חוקר ומרצה לקולנוע. “דה־מיל, ממש כמו דמות הבמאים שמראים בסרטים, היה דיקטטור עם מיקרופון שצועק על השחקנים ומנסה לתת לקהל את הכי גדול שאפשר. זאת הייתה התקופה שבה הטלוויזיה חדרה לשוק האמריקאי ובהוליווד פחדו שלא יראו יותר סרטים. אז הגיע הספקטקל, בעיקר בסרטים היסטוריים כמו ‘בן חור', ‘הגלימה', ‘קוו ואדיס', או ‘עשרת הדיברות'. כשמדברים היום על הלהיט ‘האודיסאה' של נולן ועל החוויה שהקהל מקבל, זה די מתחיל ב'עשרת הדיברות'".
ב־1952 הוא הודיע רשמית על הפקת גרסת צבע (טכניקולור) חדשה ל"עשרת הדיברות", והסביר: “אני מרגיש שהסיפור רלוונטי במיוחד כיום, הן כמקור לבידור קולנועי והן כחלק מהתעוררות רוחנית בעולם החופשי בתקופה סוערת. זרם בלתי פוסק של מכתבים שהגיע אליי מכל רחבי אמריקה וממדינות אחרות השפיע עליי לבחור בנושא של משה – הדמות ההרואית הנערצת על יהודים ונוצרים כאחד".
התסריט עבר גלגולים במשך כשלוש שנים, עד שהתגבש לגרסה הסופית. המקור המרכזי היה התנ"ך, ובעיקר ספר שמות, אלא שהתנ"ך אינו מפרט את 26 השנים הראשונות בחיי משה, ולכן הבמאי וצוותו יצאו להשלים את החסר באמצעות מקורות היסטוריים ודתיים, ובהם כתבי פילון, יוסף בן מתתיהו, אוסביוס וכמובן המדרש והמשנה. במקביל רכש דה־מיל את הזכויות לרומנים “נסיך מצרים" של דורותי קלארק וילסון ו"על כנפי הנשר" של ארתור יוסטס סאות'ון, ששימשו מקור לדמויות ולעלילות משנה. את התסריט כתבו ארבעה תסריטאים: ג'סי ל' לסקי ג'וניור, פרדריק מ' פרנק, אניאס מקנזי וג'ק גאריס. הסיפור חולק לארבעה שלבים בחיי משה: נסיך, רועה, גואל ומחוקק. לבסוף הופקד לסקי ג'וניור על עריכת התסריט ואחידותו, לאחר שדה־מיל השמיט סצינות רבות.
האפוס מגולל את סיפור יציאת מצרים המקראי, תוך התמקדות בדרמה אנושית ויצרית. במרכז העלילה עומד משה, תינוק עברי שנמשה מן הנילוס, גדל כנסיך מיוחס בארמון פרעה והפך למצביא נערץ. מולו ניצב רעמסס (פרעה), יורש העצר השחצן והכריזמטי. היריבות המרה ביניהם על לב המלכה נפרשת על רקע גילוי זהותו האמיתית של משה, גירושו למדבר והפיכתו למנהיג רוחני שנבחר לשחרר את עמו מעבדות.
הליהוק לסרט היה מבצע הוליוודי כשלעצמו. דה־מיל עבר על שורה ארוכה של כוכבים לפני שמצא את משה שלו. לתפקיד נשקלו, בין היתר, ג'ף צ'נדלר, קירק דאגלס, דן דיילי ורוק הדסון, אך הבחירה נפלה על צ'רלטון הסטון, כוכב “ההצגה הגדולה בתבל", שהרשים את הבמאי בידע שלו על משה ומצרים הקדומה ובעיקר בדמיון החזותי שלו לפסל משה שיצר מיכלאנג'לו. לתפקיד רעמסס השני (פרעה) חיפש דה־מיל שחקן שיוכל להיות יריב דרמטי שווה למשה, עד שראה את יול ברינר במחזמר “המלך ואני" בברודוויי. הוא התרשם כל כך מהופעתו, עד שניגש אליו מאחורי הקלעים והציע לו את התפקיד – פגישה שנמשכה, לפי ברינר, שבע דקות וחצי בלבד.
אן בקסטר נבחרה לאשת פרעה, לאחר שדה־מיל צפה שלוש פעמים בסרטה “סיפור קרנבל" (מולה התמודדו על התפקיד ויויאן לי ואודרי הפבורן) ואילו צפורה, אשתו של משה, גולמה בידי איבון דה קרלו (לאחר שגרייס קלי, שלה הוצע התפקיד, לא הייתה פנויה להפקה).
“כשאתה מגלם דמות כמו משה, האתגר הגדול ביותר הוא לא המשחק, אלא העובדה שאתה נושא על כתפיך ציפיות של מיליוני בני אדם שרואים בו את אבי האומה והחירות שלהם", סיפר צ'רלטון הסטון בריאיון. “אני זוכר היטב את הצילומים במצרים, תחת השמש הקופחת של חצי האי סיני. הפיזיות של התפקיד הייתה מפרכת – ללכת יחף על הסלעים הלוהטים, להוביל אלפי ניצבים בתוך סופות חול אמיתיות. אבל ברגע שעמדתי שם, על ההר, מחזיק את לוחות האבן, הציניות ההוליוודית נעלמה. הרגשתי אחריות כמעט מפחידה. דה־מיל דרש מאיתנו טוטאליות מוחלטת, והחוויה הזו שינתה באופן בלתי הפיך את הדרך שבה אני תופס את המקצוע שלי. לא חזרתי מהמדבר ההוא אותו אדם שנכנס אליו".
“דה־מיל ידע בדיוק מה הוא עושה כשהציב אותי מול צ'רלי", אמר בריאיון יול ברינר. “הוא רצה התנגשות של שני כוחות טבע. רעמסס שלי לא היה סתם נבל קולנועי. הוא היה אדם שבאמת ובתמים האמין שהוא אל מהלך על פני האדמה, וכל תנועה שלי על הסט הייתה צריכה להקרין את הביטחון המוחלט הזה. התפאורות היו כל כך עצומות והניצבים היו כה רבים, שקל היה ללכת לאיבוד בתוך הפאר, אבל המשחק האמיתי קרה במבטים ביני ובין משה – המאבק בין האגו של מלך לאמונה של נביא. הצילומים דרשו ממני אנרגיה פיזית עצומה, במיוחד בסצינת המרדף עם המרכבות, אבל העוצמה של הסט הייתה כל כך מוחשית שלא היית צריך לדמיין כלום – פשוט חיית בתוך מצרים העתיקה".
“כולנו היינו בחרדה מטורפת", ציין הסטון בריאיון. “ראינו אדם בן 73 קורס על הסט של עצמו תחת השמש המצרית היוקדת. חשבנו שזה הסוף של הסרט, ואולי גם שלו. אבל כעבור פחות מיומיים הוא צעד חזרה אל הסט, חיוור אך נחוש מתמיד, כשהוא נשען על מקל ההליכה שלו, ודרש להמשיך לצלם. באותו רגע הבטנו בו ולא ראינו רק במאי הוליוודי – ראינו מנהיג. הכוח והעקשנות שלו חלחלו לכל אחד מאיתנו, מהשחקנים הראשיים ועד לאחרון הניצבים. הוא הנהיג אותנו במדבר בדיוק כמו שמשה הנהיג את בני ישראל".
את האפקטים המיוחדים יצר ג'ון פ' פולטון, ראש מחלקת האפקטים של פרמאונט. פולטון היה אחראי, בין היתר, לסנה הבוער, למכת הברד, למלאך המוות, לעמוד האש וכמובן לסצינת חציית ים סוף – החלק המורכב והשאפתני ביותר בסרט. ההפקה של חציית הים נמשכה כשמונה חודשים ועלתה כמיליון דולר. בפרמאונט נבנתה בריכה עצומה, שלתוכה הוזרמו כ־360 אלף גלונים של מים. בעבודה נעשה שימוש בטכניקות של צילום לאחור, במסכים כחולים ובהדפסה אופטית. אין פלא אם כך שהתוצאה העניקה לפולטון את האוסקר היחיד של הסרט, על האפקטים המיוחדים.
“אנשים חושבים שזה פשוט להטות מים, אבל כדי ליצור את קריעת ים סוף נדרשו מאיתנו חודשים של ניסוי וטעייה עם טנקים של מאות אלפי גלונים, צילום במהירות כפולה והרצה של הסרט לאחור", הסביר פולטון. “האתגר הגדול ביותר היה האופטיקה – לחבר עשרות שכבות שונות של סרט צילום בדיוק של מילימטר כדי שהקהל יראה את הניצבים צועדים על קרקע יבשה כשיש חומות מים משני צידיהם. זו הייתה מלאכת מחשבת".
ב־5 באוקטובר 1956 יצא הסרט לאקרנים בארצות הברית. הוא קצר מיד ביקורות מהללות והפך לסרט המצליח והרווחי ביותר באותה שנה, ולאחד הסרטים המצליחים בכל הזמנים. עד היום הכניס “עשרת הדיברות" כשני מיליארד דולר.
“אני חושב שסוד ההצלחה של הסרט הוא שהוא השתדל להיות נאמן מאוד לתנ"ך ולקח את עצמו בשיא הרצינות", מסכם החוקר רון פוגל. “צ'רלטון הסטון נפלא כמשה. אני חושב שאם תשאל אנשים איך הם מדמיינים את משה, הם יגידו לך שזה צ'רלטון הסטון. ויול ברינר כפרעה, הנמסיס שלו, גם הוא מצוין, עם המבטא שלו והקרחת. והאפקטים בשנת 56' היו מדהימים. סצינת חציית ים סוף תופסת עד היום. זה נראה אותנטי. הסרט עדיין מחזיק, לדעתי".
התרעות פיקוד העורף