פראג, 1967. תומאש הוא טכנאי צעיר שהפוליטיקה מעניינת אותו הרבה פחות מהמשימה הפרטית שהחיים הטילו עליו. הוריו נהרגו בתאונת דרכים והוא מגדל את אחיו הצעיר פאבל, תחת עינה הפקוחה של מערכת הרווחה והחשש שהנער יילקח ממנו. פאבל, לעומתו, דווקא רוצה להיות חלק מההיסטוריה. הוא נמשך למחאות ולרוחות החדשות שמתחילות לנשוב בצ'כוסלובקיה.
בניסיון למנוע מאחיו להסתבך, תומאש מגיע לרדיו הצ'כוסלובקי ומוצא את עצמו עובד במחלקת השידורים הבינלאומיים של העיתונאי מילאן ויינר. שם עושים דבר שנשמע כמעט טריוויאלי במדינה דמוקרטית, אבל תחת משטר מצנזר הופך למעשה חתרני: בודקים עובדות. משווים ידיעות רשמיות למידע שמגיע מהמערב. שואלים אם מה שהשלטון אומר שקרה אכן קרה.
אחת ההחלטות התסריטאיות המוצלחות בסרט היא שתומאש אינו מהפכן. יש לו כל הסיבות בעולם לא להסתבך. הוא צריך לשמור על מקום עבודתו ובעיקר על אחיו. אלא שככל שהעיתונאים סביבו מותחים את גבולות המותר, גם השלטון מתעניין בו יותר. תומאש הופך לפיון במשחק שהוא אינו רוצה לשחק בו, והמתח שנבנה סביבו עובד דווקא משום שהאיום הוא אישי ולא אידיאולוגי.
מכאן צומחת הדילמה המעניינת ביותר בסרט: מה קורה כאשר האחריות המוסרית והאחריות המשפחתית מושכות לכיוונים מנוגדים? כדי להגן על חבריו לעבודה תומאש עלול לסכן את אחיו, וכדי להציל את אחיו הוא עשוי להידרש לפגוע באנשים שהחלו לסמוך עליו. מאדל אינו מעניק לו את הפריבילגיה של גבורה פשוטה ונקייה, ובניית הדמות הזאת היא אחת מנקודות החוזק של הסרט.
ובתוך הסיפור הפרטי הולכת ההיסטוריה ומתקרבת. האביב של פראג מוצג כאן כתהליך ולא כתאריך בספר לימוד: חברה שמתחילה לגלות שאפשר לבקש עוד קצת חופש, עוד קצת עצמאות ממוסקבה ובעיקר את הזכות לדעת מה באמת מתרחש. ואז מגיע אוגוסט 1968 והטנקים של ברית המועצות ובעלות בריתה נכנסים לצ'כוסלובקיה.
ברגע הזה הרדיו מפסיק להיות רק מקום עבודה. השליטה בשידור היא השליטה בסיפור. מי יספר לאזרחים מה קורה ברחובות? באילו מילים תתואר הפלישה? מי יקבע מהי אמת ומהי הגרסה הרשמית?
"גלים של תקווה" מעניין מאוד גם כשיעור בהיסטוריה של הגוש הקומוניסטי ובניסיונה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מאחיזתה של מוסקבה. אבל הוא מצליח בעיקר משום שאינו מסתפק בשחזור היסטורי מרשים, אלא מחבר את האירועים הגדולים להחלטות הקטנות של בני האדם שנקלעו לתוכם.
וזה גם מה שהופך אותו לרלוונטי כל כך. הסרט מתרחש בעולם של סלילי הקלטה, טלפונים חוגה ומקלטי רדיו, אבל השאלות שהוא מעלה לא התיישנו: מאיפה מגיע המידע שאנחנו צורכים? מי בדק אותו? מי החליט מה לא יפורסם? ומה קורה כשהשלטון אינו רוצה לשלוט רק במציאות, אלא גם באופן שבו היא תסופר?
בסופו של דבר זהו סרט על עיתונות, אבל הגיבור שלו אפילו אינו עיתונאי. דווקא משום שתומאש אינו מחפש להיות מהפכן או גיבור, הבחירות שהוא נאלץ לעשות מעניינות הרבה יותר. "גלים של תקווה" מזכיר שהרגעים ההיסטוריים הגדולים מורכבים בסופו של דבר מאנשים פרטיים, שלעתים היו מעדיפים מאוד שההיסטוריה פשוט תניח להם לנפשם.
התרעות פיקוד העורף