עבור ניומן זו הייתה חזרה למקום שבו השאיר דמות 25 שנה קודם לכן. ב-1961 הוא גילם ב"אדי פלסון" ("The Hustler") את אדי "המהיר" פלסון, שחקן ביליארד צעיר, מוכשר ויהיר שמנסה להפוך את הכישרון שלו לכסף. כשהוא חוזר אליו ב"צבע הכסף", אדי כבר מבוגר יותר. הוא עדיין יודע לזהות כישרון כשהוא רואה אותו, אבל עכשיו הוא עומד בצד השני של השולחן.
"צבע הכסף" אינו באמת סרט על ביליארד. סקורסזה משתמש במשחק כדי לדבר על אגו, הזדקנות, כסף והתמכרות לתחרות גם במחיר של הרס עצמי. אדי מתחיל את הסרט כאדם שחושב שהוא כבר יודע איך העולם עובד. ואז הוא מגלה שהמפגש עם גרסה צעירה, יפה ורעבה יותר של עצמו מעורר בו משהו שהוא חשב שכבר נעלם.
קשה להתעלם מהעובדה שהדמות של קרוז הגיעה למסכים חודשים ספורים אחרי "אהבה בשחקים". הוליווד בדיוק גילתה כוכב, ו"צבע הכסף" קיבל אותו ברגע שבו הביטחון העצמי שלו על המסך היה בשיא.
אבל כמה חודשים אחר כך הגיעה תשובה אחרת לגמרי. במרץ 1987 הוכרז פול ניומן כזוכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על "צבע הכסף". אחרי שש מועמדויות קודמות על משחק, ובהן על "חתולה על גג פח לוהט", "אדי פלסון", "המורד", "ללא כוונת זדון" ו"פסק דין", זה היה סוף סוף האוסקר הראשון שלו כשחקן. שנה קודם לכן האקדמיה כבר העניקה לו אוסקר של כבוד על הקריירה שלו. דווקא אחרי הפרס שנראה כמו פיצוי על כל מה שלא קיבל, הוא חזר לתפקיד בן 25 שנה וזכה בדבר האמיתי. "צבע הכסף" קיבל עוד שלוש מועמדויות: למסטרנטוניו, לתסריט ולעיצוב האמנותי.
גם מבחינה מסחרית ההימור השתלם. הסרט, שהופק בתקציב של כ-14.5 מיליון דולר, תוכנן תחילה לצאת בחג המולד, אבל דיסני הייתה מרוצה מספיק כדי להקדים אותו בחודשיים. הבכורה נערכה ב-8 באוקטובר 1986 בניו יורק וגייסה 213 אלף דולר ל-Actors Studio. תשעה ימים לאחר מכן הוא יצא מסחרית בארה"ב, ובסוף דרכו הכניס מעל 52 מיליון דולר - יותר מפי שלושה וחצי מתקציבו.
התרעות פיקוד העורף