במשך רוב דקותיו של "לאן", סרטו החדש והמדובר של אסף מכנס, מצאתי את עצמי מייחלת לדבר אחד בלבד: שהסרט לעולם לא ייצא מתוך המונית. יש משהו כמעט מהפנט, נעים ובטוח בלהיות בתוך חלל של מכונית נוסעת בלילה. זוהי בועה מוגנת שבה הזמן כאילו נעצר והעולם ממשיך לחלוף על פניך מבלי שתצטרך להזדהות איתו. איהאב אליאס סלאמי ועידו טאקו יוצרים בתוך המרחב המצומצם הזה אינטימיות נדירה. עבור שניהם, הנהג הפלסטיני והנוסע הישראלי, שני גולים שבחרו כנראה מרצון לחיות הרחק ממולדתם, התחושה שאין באמת בית הופכת את המונית עצמה לבית הזמני והמנחם היחיד שלהם.
לאורך כל הצפייה ניכר שהלב האמיתי של הסרט נמצא במקום אישי עמוק. "לאן" הוא קודם כל סרט של מכנס על עצמו, על מערכת היחסים שלו עם אביו, ועל כל אותם גברים שפשוט "ממשיכים לנסוע" כמנגנון הגנה מפני התמודדות עם החיים עצמם. גם כשהסרט מותח את הפוטנציאל הקומי לקצה, המחנק בגרון נשאר שם כל הזמן מתחת לפני השטח ומנכיח את הטרגדיה.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסצנה הבלתי נשכחת עם זוג התיירים הישראלים שעולים למונית כהפוגה קומית, בגילומם של דב נבון ושרית וינו אלעד. מרגע שהם מבינים שעלו על רכב של נהג ערבי ומנסים לאותת זה לזו בלחישות קוד מגושמות שהוא "בן דוד" כדי לא לעורר חשד, נולד מערכון ישראלי כל כך מדויק שאין ישראלי שלא יזהה בו סיטואציה מוכרת מחו"ל. מכנס מותח את הפוטנציאל הקומי של הפראנויה הישראלית עד לקצה, בעיקר כשחסן מנהל במקביל שיחת טלפון בערבית ומגביר עוד יותר את הלחץ שלהם, אבל כאמור זוהי רק הפוגה, בגלל סיבה אחת שהסרט חותר אליה: השבעה באוקטובר.
למרות שמבקרים בארץ ובחו"ל מיהרו להכתיר את "לאן" כסרט "לא פוליטי", אי אפשר להתעלם מכך שהוא בהחלט טקסט פוליטי, וככזה הוא מעורר מורכבות לא פשוטה. ניכר שרובו של התסריט נכתב ונוצר בימים שלפני המלחמה, ולכן ההתעכבות על אירועי אוקטובר 2023 לקראת הסוף מרגישה מעט מאולצת בטיפול בה. קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, ליצור דרמה קומית עדינה שמפגישה שני צדדים לסכסוך אחרי אירוע מכונן ומדמם כמו טבח ה-7 באוקטובר, מבלי שהמטען הזה יתפוצץ.
וכאן מתגלה הפער. בעוד שארגונים ומבקרים פרו-פלסטינים בעולם באו בטענות על היעדר הזעם של הנהג הפלסטיני אחרי אוקטובר 23', אני כישראלית דווקא ציפיתי לזעם הזה מהצד הישראלי. קיוויתי לאיזה עימות מילולי חד, כמעט בסגנון "פאודה", שיניח את האמת של שני הצדדים על השולחן ולא יברח ממנה. הבחירה בעדינות ובשתיקה גורמת לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מעיב על הדרמה המשפחתית היפהפייה שמכנס רצה לספר, אלא אם כן היה מטופל אחרת תסריטית, ולא בורח ממנו.
לסרט יש אמירות פוליטיות חזקות, החל משמו הטעון "לאן" ועד לשאלה המרחפת מעל הדמויות: מאין באת ולאן אתה הולך? ברובד האישי, נדמה שאף אחד מהם לא באמת יודע. מעניין לראות שבתוך העלילה עצמה, הסיבה שבגללה הנהג עזב את ג'נין בכלל לא קשורה לישראל, אלא לסיפור אהבה אישי שכשל. ועל אף האמצעים התסריטיים להרחיק את הסרט מפוליטיקה, אם הסרט הזה יוצג אי פעם במסגרת דיבייט ישראלי-פלסטיני, התחושה היא שהנרטיב ברור. הפלסטיני יוצא כצפוי כשידו על העליונה; בעיני הצופה, לנהג המונית יש בית ברור בג'נין, שורשים וידיעה לאן הוא שייך, ו"יום אחד יחזור" כפי שהוא מצהיר. היהודי, לעומתו, אדיש ופריבילגי, משוטט ברחובות ברלין תלוש ומחפש שיאהבו אותו בעולם, ובסופו של דבר רק הוא זה שחוזר לישראל, ולא מתוך תחושת שייכות אלא מתוך תחושה שפשוט אין מקום אחר. וכשהוא עולה על המטוס, אנחנו נשארים עם השאלה לאן בעצם הם הולכים.