דורון ערן (61) הוא מפיק, סופר ובמאי קולנוע. יליד תל אביב. הסרט הראשון שהפיק היה "הפנימייה" (1983), בכיכובם של אלון אבוטבול, סמדר קילצ'ינסקי ושמואל וילוז'ני, אשר זכה להצלחה קופתית גדולה בישראל ובעולם וסלל את דרכו בתעשיית הקולנוע הישראלית. במהלך הקריירה שלו עד כה הפיק ערן כ־40 סרטי קולנוע, דרמות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים לשוק הישראלי והבינלאומי, ובהם הסרטים העלילתיים "ילדי סטלין", "לילה לבן", "מנת יתר" ו"צעירים לנצח". הוא ביים שלל סרטים, בהם "רגליים קרות" ו"נמס בגשם". במוקד סרטיו עומדות לרוב סוגיות חברתיות טעונות. כמו כן, ערן כתב את הרומן "מסתובב בג'לביה ועדר עזים אחריו" (הוצאת מעריב) ואת הספר האקדמי "להיות מפיק". סרטיו של ערן השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בשלל פרסים.
"אני רואה בקולנוע דרך חיים אשר מעניקה לי את הזכות לנסות ולהשפיע על החיים והחברה בארץ", אומר ערן. "אני מרגיש לסרטים רגש סימביוטי, ואני מתייחס אליהם כמו לילדי, ולכן כשאני מתבקש לחשוב מה הייתי משנה, אז נראה שאני חייב להודות שלא הייתי משנה שום דבר. אולם אם אתעקש, אז הייתי בהחלט משנה או מסיר מהמדף קומדיות שהייתי שותף להן לפני שנים, ואולי אפילו סרט שזכיתי להפיק עבור מנחם גולן בשם 'ריקוד מסוכן' הייתי מוריד מהמדף. לא הייתי מוותר על העבודה עם מנחם שהערכתי ואהבתי, אבל אני חושב שהתוצאה הסופית שאליה הגענו במקרה הזה לא הייתה ראויה.
"המלחמה שאני נתון בה לאורך כל העשייה הקולנועית שלי היא אותה 'מלחמה יצירתית' בין היותי מפיק להיותי במאי", מוסיף ערן. "זו מלחמה מסתכלת לעתים, כשהצד השמאלי במוחי מפנטז וחולם ללא מגבלות תקציביות כשהוא עוסק ברוח בלבד, והצד הימני מנסה להגביל, למתן ולרסן. במחשבות לאורך הקריירה שלי הייתה לי חרטה לא על בחירת הסרטים והדיון הציבורי ששאפתי ליצור עם אותם סרטים, אלא על בחירת חלק מהבמאים, אשר לעתים קרובות לא עניינה אותם האג'נדה החברתית שמובילה אותי אלא הקריירה והחלומות שלהם בלבד. היום הייתי חוזר לסרט שביימתי, 'הדרך לעין חרוד', על פי ספרו של עמוס קינן, אשר מתאר את סיפור בריחתם של עיתונאי תושב תל אביב ופלסטיני תושב השטחים ליישוב החופשי היחיד בישראל אשר אינו נתון לדיקטטורה שקמה בארץ. על אף העובדה שהסרט הופץ בעולם בהצלחה גדולה, אם הייתי מביים אותו היום, הייתי מקצין את הסיפור ואת התנהלותן של הדמויות בו, בעיקר בשל המצב הפוליטי הקיים היום".
"אני מאמין שקיומה של מדינת ישראל והחברה הישראלית תלוי בראש ובראשונה בפתרון הבעיות החברתיות הקשות הפוקדות אותה עוד הרבה לפני פתרון הסוגיות הפוליטיות", מוסיף ערן. "כוחה של המדינה כמדינה עצמאית תלוי בחוזקה של החברה, ועל כן הרגשתי צורך להתמודד עם בעיות חברתיות כמו אלימות במשפחה, למשל בסרט 'סנאפ שוט', שהפקתו הסתיימה בימים אלה; גמילה מסמים בין כותלי הכלא ('לילה לבן'); תאונות דרכים ('תסתכל לי בעיניים'); ילדים בסיכון ('להיות כוכב'); תרומת איברים ('מבצע הצלה') ואחרים".
תופעת האלימות בחברה אינה זרה לערן, שנתקל בה מקרוב בצעירותו. "בתחילת שנות ה־20 לחיי פעלתי כמדריך חבורות רחוב בשכונת קטמון ירושלים, בבית שמש ובמוסד לנוער במצוקה באבו גוש", הוא מספר. "מתוך עבודה יומיומית והיכרות עם נוער ומשפחות בשכונות אלו הבנתי שאם נצליח לפתור את בעיית האלימות בתא המשפחתי, הרבה מאוד מקרי אלימות מחוץ לתא המשפחתי ייעלמו כלא היו. נכון שאנשים נרצחים ברחובות בעימות המתמשך זה עשרות שנים בינינו לבין הפלסטינים, אך אני מאמין בכל לב כי הפתרון היחיד הוא פתרון פוליטי, כך שאני חושב שעדיף לנו להתרכז במיגור האלימות בתא המשפחתי, מה שישליך על החברה כולה. מיותר לציין שמספר הנשים המוכות או נרצחות בשנים האחרונות עלה באחוזים גבוהים, ולכן אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך להתמקד בסוגיה זו ולהגביר את המודעות של כולנו".
בתור מפיק ובמאי העוסק בסוגיות חברתיות נפיצות, לערן יש גם ביקורת על יצירות אחרות שניסו להעלות שאלות נוקבות על החברה הישראלית. כך למשל, על הסדרה "זינזאנה", שמציגה את חייהם של אסירים בכלא ובכך חושפת את תחלואי החברה הישראלית, אומר ערן: "עבורי זו סדרה שקידשה את אמנות החלטורה. השחקנים נשלחו למסע לקצה גבול האימפרוביזציה, והתוצאה לעניות דעתי מביכה".
את דרכו הקולנועית החל ערן בשנת 1983, כאשר "נעניתי להצעתו של הבמאי יעוד לבנון והפקתי את סרטי הראשון 'הפנימייה'", הוא מספר. "נראה לי אז טבעי להמשיך בגיוס מימון לסרט הבא, 'אדמה חמה', שהצליח מאוד אמנותית וזכה לביקורות מצוינות אך נכשל בקופות, מה שהיה טראומטי מאוד עבורי. אחריו חזרתי לעשייה הקולנועית בקושי רב עם הרעיון להפיק את סרט הילדים 'חסמבה ושודדי הסוסים', והצלחתו בארץ סללה את המשך דרכי בקולנוע".
"לאורך שנות העשייה הקולנועית שלי לעתים חשתי מתוסכל, אך לאורך רוב שנות הקריירה שלי העסקתי את עצמי בעשייה אינטנסיבית, כשאני לא מתעכב על מכשולים כאלה ואחרים שניסו לעתים להציב בפני", מוסיף ערן. “מאחר שאני רואה את הקולנוע כדרך חיים, אז היו מחשבות על לשנות את שפת הסרט לאנגלית, ופעם לצרפתית, במטרה להגדיל את סיכויי הסרטים להימכר בעולם. כמו כן גייסתי מפיקים שותפים מאירופה וארצות הברית כדי לפתוח שווקים נוספים לסרטים שהפקתי, אך בגדול אני חייב להודות שבמהלך כל השנים המשכתי ליצור סרטים ישראליים בארץ, כשלנגד עיני משפטו של עמוס קינן (לאחר סיום צילומי הסרט 'הדרך לעין חרוד'): 'צבע את הכפר שלך בצבעים בינלאומיים והוא יהפוך לבינלאומי'. לימים אמירה זו החזירה אותי ליצירת סרטים ישראליים דוברי עברית שבהם מרבית היוצרים, אם זה שחקנים, צלמים, אורחים, מוזיקאים וכו', היו ישראלים".
התרעות פיקוד העורף