סמים, אלכוהול ושכונת התקווה: "פרא אציל" לא משהו, נוה צור דווקא כן

מובן שצור, בצעד לגיטימי ומתבקש מאליו, אינו מהסס לגייס את המראה יוצא הדופן שלו - הוא גבר צעיר במשקל כבד - על מנת לעצב על הבד דמות שהיא אולי בלתי חיננית, אבל בהחלט מעוררת אמפתיה והזדהות אנושית. וזה המון כשמתבוננים בביצועי המשחק בסרטים הישראליים של הזמן האחרון.

ב"פרא אציל" מגלם צור את דמותו של תלמיד תיכון עתיר קילוגרמים ושמו אלי, המתגורר בשכונת עוני ומצוקה חברתית. במקרה הזה, בפרא אציל בתל אביב. הוריו של אלי - אמו סימה ואביו יום טוב - התגרשו, והוא חי עם אמו ועם יפת, בן זוגה הנוכחי, אך אינו חדל ממאמציו לשדך מחדש את אבא לאמא.

אמא סימה (ליאת אקטע) היא נרקומנית בתהליכי גמילה, וכך גם בן זוגה יפת (יעקב זדה דניאל). לעומתם, אבא יום טוב עדיין מכור. אומנם לא לסמים קשים, אבל לאלכוהול בכמויות מסחריות. ימיו של יום טוב עוברים עליו בהכנת ציורים שהנושא שלהם הוא שואת יהודי אירופה. לא, לא, הוא אינו ניצול ולא בן ניצולים. הוא בכלל ממוצא מזרחי/עיראקי, אבל משוכנע שבגלגולו הקודם היה בין האסירים האשכנזים במחנות הריכוז. יום טוב (אלון אבוטבול) אינו מעמיד את ציוריו למכירה, משום שהוא מתייחס אל העבודה עליהם כאל תרפיה. מה שלא כן בנו אלי, שמצליח לעניין צמד בעלי גלריה בעבודותיו של האב השיכור.

הדרמה בסרט מתחוללת סביב סוגיה דרמטית כפולה. האם אלי יצליח להטיל רסן על התמכרות אביו למשקה החריף, והאם סימה ויפת יעמדו בנדר הגמילה שלהם? אלי, מכל מקום, מתעסק במקביל בשתי הצרות הללו, ועדיין נותר לו זמן כדי לכונן מערכת חברות מהוססת במידה ידועה עם בת כיתתו אנה (שירה האס), נערה ממוצא רוסי שעקרה למגורים בשכונה.

קשה להתלהב מהאופן שבו מיוצגת על הבד שכונת התקווה. הבמאי כרמל, בסיועו של בוסי, שהוא זה שעיבד לתסריט את ספרו משנת 2003, אינו משכיל להתרומם מעל הטריוויאלי והמובן מאליו, וכלל אינו מנסה להאיר בזווית מקורית כלשהי את המידע המוכר כל כך על שכונה ותיקה זו, שתמיד בחדשות. להבדיל, למשל, מהאופן שבו הצליח נסים דיין, עוד לפני 45 שנים, לעשות זאת בסרטו "אור מן ההפקר", שהתחולל בשכונה תל אביבית אחרת, שכונת שבזי. כרמל מעדיף להתחכך דווקא עם אופני תיאור שכונת מצוקה מהסוג של "צ'רלי וחצי".

הגישה הנוסחתית–פולקלוריסטית של כרמל ובוסי בולטת גם באופן שבו מתצפת הסרט על סימה ויפת, הנגמלים הרעשניים מדי. אקטע וזדה דניאל, במשחק מוחצן וחד–רובדי, אינם מעבירים אל הבד את תחושות המבוי הסתום של הנתיב החד־כיווני שבו נעות דמויותיהם בסרט הזה. עבודת משחק בלתי מדויקת מפגין גם אבוטבול, שמגלם את השתיין יום טוב בקלילות מתמיהה, המשטיחה את הטרגדיה של הדמות.

מכל זה יוצא שבעצם רק נוה צור עושה עבודה ראויה, המצדיקה בכל זאת הליכה ל"פרא אציל".