פסטיבל "אפוס"
חמוש בשפם, מקטרת וגיטרה, ובהמון חמלה אנושית, יצא ז'ורז' ברסנס בראשית שנות ה־50 לכבוש את הלבבות, והצליח להתמיד במשימה הזו גם עשרות שנים לאחר מותו המוקדם ב־1981. סרט התעודה "ברסנס על ברסנס", שיוקרן במוזיאון תל אביב בשבת הבאה, עוקב באדיקות אחר חייו של השאנסונר הצרפתי האהוב, שנולד ב־1921 והסתלק מאיתנו והוא בן 60 בלבד.
ברסנס, יליד עיירת החוף סט שבדרום צרפת, לא נועד לגדולות. בילדותו הצטרף לכנופיה של שודדי תכשיטים, ובהיותו נער אף נידון לתקופת מאסר קצרצרה. בגיל 18 נטש את משפחתו - אם נפוליטנית ואב צרפתי מבוגר, ששב קודר מחוויות השבי שלו במלחמת העולם הראשונה - ועשה דרכו לפריז, להתחיל בחיים של פועל בפס הייצור של חברת המכוניות רנו.
מובן שלא נותר חומר קולנועי מצולם מאותה העת, אך יוצרי הסרט הדוקומנטרי מחפים על חלק זה שבביוגרפיה הפרטית של המשורר־זמר באמצעות קטעי אווירה שנלקחו על ידם מסרטים עלילתיים שהופקו בצרפת בסוף שנות ה־30, ויש בהם כדי לשקף את המנטליות הציבורית שבתוכה תפקד ברסנס הצעיר.
השנה היא 1940, ובחודש יוני של אותה השנה נכנעה צרפת בפני כוחות הכיבוש הגרמניים, ושום אופק חיובי לא השתקף בחיי הפועל הצעיר. נהפוך הוא: ב־1943 הוא נלקח לעבודות כפייה בגרמניה, שם שרד במשך שנה, עד שדפק נפקדות, ובמהלך חופשה קצרה שניתנה לו מעבודת פרך, הוא נבלע בתוך שכונת עוני פריזאית, בחדרון נטול חשמל ומים זורמים. אגב, בחדרון הזה הוא יתגורר במשך 22 שנים ברציפות, כולל בתקופה שבה שמו כבר נישא על שפתיים מעריצות בכל רחבי אירופה.
תחילת המסע האישי של ברסנס הייתה נטועה בהשקפת העולם האנרכיסטית, וזו בעבעה מתחת לפני השטח בשירים הראשונים שפרסם, ובמיוחד בפזמון המושמץ "הגורילה", שנאסר להשמעה בשנות ה־50. "עמד הגורילה בכלא/ גורילה צעיר וחזק/ וכל הנשים שבפלך/ חמדו את גופו המוצק/ ברטט הביטו הן פנימה/ ישר באותו הדבר/ שלפי מצוותיה של אמא/ את שמו לא אוכל כאן לומר" (נודע בארץ מפיו של יוסי בנאי, בתרגום מאת דן אלמגור).
הלעג לכל מה שנתפס כמהוגן, מצוחצח ובורגני וחריצת הלשון הארוכה שלו כלפי הצביעות הדתית והמוסרנית עיצבו סביבו כת אוהבת של מעריצים ורוכשי תקליטים. הימים הם ימי השגשוג של השאנסון הצרפתי - ג'ולייט גרקו, פאטאשו, אדית פיאף, ליאו פארה, ומאוחר יותר ז'אק ברל וז'ורז' מוסטקי - ובתוך כולם, כמו בנסיכות משל עצמו, שייט ברסנס עם קולו החם, לחניו המונוטוניים, והרזון המוזיקלי שהתבטא בצירוף של קונטרבס בלבד אל הגיטרה שלו עצמו.
באמצעות סרטונים ביתיים (כולל עכוזו החשוף של האומן הדגול) בונה הסרט דמות של מטיף חברתי מצטנע, היודע להתחשב בחולשות אנוש, ומשורר בעיקר את היומיום. לאותו דור של צרכני תרבות שהכיר מקרוב את ברסנס, סרט זה הוא בבחינת פעמון צלילה אל תוך אוקיינוס צרפתי שהתייבש עם השנים. עבור מי שלא חווה בזמן אמת את שנות מלכותו של השאנסונר הסקפטי הזה, "ברסנס על ברסנס" יהיה מתאבן פותח תיאבון מעולה.
הסרט על אודות ברסנס יחתום את אירועי פסטיבל "אפוס" השנתי, המוקדש לסרטים העוסקים באומנויות השונות; מוזיקה, מחול, ספרות, תיאטרון, קולנוע, ציור. הפסטיבל שנערך זו הפעם ה־11 ייפתח ביום רביעי הקרוב בבכורה מקומית של הסרט העלילתי "הציור", עם קלאס באנג ודונלד סאתרלנד בתפקידים הראשיים. כנגזר משמו, עוסק סרט לא ממוקד זה בהיבטים עכשוויים של אומנות הציור, ומציב במרכזו מעין סיפור בלשי שבו אוצר אומנות בעל שם עולמי מנסה להסיר את הלוט מעל תעלומת היעלמותו של צייר נודע, שהעדיף להיבלע באלמוניותו. באנג השוודי, שגילם את דמות האוצר המתנשא משטוקהולם בסרט זוכה הפרסים "הריבוע", ממחזר כאן את עיקרי התפקיד ההוא. למלקטי קוריוזים צופן "הציור" צ'ופר בדמות הופעה קצרה של מיק ג'אגר, בדמותו של אספן אומנות אקסצנטרי.
בשבועות האחרונים, וזאת יודע כבר לדקלם כל צרכן קולטורה, מציין עולם התרבות את יום הולדתו ה־100 של פדריקו פליני, ממעצבי המודרניזם בקולנוע. גם "אפוס" עמוק בטרנד הזה, וסרט התעודה "פליני לנצח" תורם תרומה נאה בהחלט בהחייאת שנות ילדותו והתגבשותו של האיטלקי הגדול, כמו גם התבוננות מקרוב על ימי הדעיכה שלו, בשלהי שנות ה־80.
נקודת הזינוק של הסרט היא עיירת הקיט רימיני, שבה נולד פליני בינואר 1920. סיור מאוחר באתרי ילדות על שפת הים האדריאטי, שפליני הרבה לשחזר אותם בסרטים כמו "הבטלנים", "רומא" ו"זיכרונות", לצד ראיונות ארכיון עם אידה ואורבינו, הוריו של הגאון, ועם מדלנה אחותו, משרטטים דמות של אומן צעיר שבגיל מוקדם השכיל לכונן את המיתולוגיה של עצמו.
"פליני לנצח" נשען על שיחות עם עוזרי צלם ופועלי במה, מעצבי תפאורות ושחקנים לרגע, שחייהם הצטלבו עם הפקותיו של פליני. כמו כן משולבים בו קטעים שהנציחו את המתרחש באתרי הצילום של "ג'ולייטה של הרוחות", "והספינה שטה", "עיר הנשים", "אינטרוויסטה" ו"קולו של הירח", שפליני יצר עם השנים. אפיזודה תמוהה ומשעשעת, שלה מוקדשות דקות רבות בסרט התעודה, עוסקת במסע למקסיקו שערך פליני באמצע שנות ה־80, במגמה להכין את התשתית לסרט שאמור היה להיות מושפע מהגותו הפסיכדלית של הסופר קרלוס קסטנדה. מסע מקסיקני זה נקטע בשל מעורבותם האלימה של חייזרים (כן, באמת, כך נטען כאן) שאיימו על פליני בנקמות משונות, וגרמו לו לברוח מהמקום. מן הסתם, נצרכו חומרים טובים באותו סיור לוקיישן.
מבין יתר 50 הסרטים שמציע השנה "אפוס", כדאי לצפות בסרט התעודה על אודות החדשן ביל אוונס - פסנתרן יוצר, שניתן בהחלט להגדירו כגלן גולד של הג'אז. הסרט אומנם מוגש באופן שמרני ושבלוני, אך משובצים בו קטעי ארכיון המנציחים את האלגנטיות המפתה, שאפיינה את אוונס בראשית דרכו המוזיקלית, וכמובן את בקשת המוות ההולכת ומקדירה פניה ככל שמתגברת התמכרותו של המוזיקאי המהולל להרואין ולקוקאין.

"שיר השמות"
בסרטיו המוזיקליים, והכוונה היא לסרטי התעודה שלו, התגלה פרנסואה ז'יראר הקנדי כבעל הבחנה רגישה, שאפשרה לו למפות את האנרגיה הפנימית הבוערת אצל אנשי המוזיקה הקלאסית. כזה היה סרטו על אודות הפסנתרן הייחודי גלן גולד, וכזו גם הסדרה בכיכובו של הצ'לן יו יו מה.
עניין אחר לגמרי הם הסרטים המוזיקליים העלילתיים שז'יראר עשה במהלך השנים. "הכינור האדום" (1998), שעקב אחר גלגוליו של כינור שנבנה במאה ה־18, וכן "שיר השמות" העכשווי, שמתחקה אחר גלגוליו של מושך בקשת, שברשותו מצוי כינור שנבנה במאה ה־18. ובקשר לזה יש לציין גם את "נער מקהלה" (2014) בהשתתפותו של דסטין הופמן, העוסק במערכת יחסי תלות המתפתחת בין מנצח לנער זמר. בסרטים עלילתיים אלה, ובניגוד להישגיו בתחום התיעוד, נחשפת ידו הכבדה של ז'יראר, המנווטת את הסיפורים השונים אל פינות המפיצות ארומה דידקטית נוקשה, מטיפה ולא זורמת.

"שיר השמות", העוסק במסלול הידידות המפותל שבין שני גברים שנולדו באירופה ב־1930, מפוצל לשלושה מישורי זמן, שהאיחוד ביניהם הוא המעניק לסרט את התמונה הכוללת (והדי צפויה) שלו. נקודת הזינוק של הסיפור היא בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אב יהודי מודאג מגיע ללונדון ביחד עם בנו בן ה־9, שמוגדר כילד פלא, על מנת להפקיד אותו ללימודים אצל הפדגוג ההונגרי הנודע קרל פלש, ששהה אז בגלות באנגליה. המורה הדגול מוכן לקבל את הילד, דוויד'ל שמו, ובלבד שמשפחה אנגלית מכובדת תפרוס עליו חסותה.
כך נכנס לתמונה מרטין, גם הוא בן 9, שאביו, סוחר מוזיקה נוצרי וטוב לבב, התנדב לשכן בביתו את פרח הכנרים דוויד'ל. מרטין והילד היהודי מעבירים יחד תריסר שנים, עד התחנה הבאה של העלילה, שהיא 1951, המועד שבו אובדים עקבותיו של הכנר, וזאת רגע לפני קונצרט הבכורה שלו בפני הקרם דה לה קרם של בריטניה.
החיפושים אחר הכנר הנעלם נמשכים 35 שנים, ועוברים בתחנות דרך כמו ניוקאסל, ורשה, אתר ההנצחה בטרבלינקה וחוצות ניו יורק. בסופו של דבר מתאחדים מחדש דוויד'ל ומרטין (לא ספוילר). שניהם כעת גברים מרירים בני 56, למפגש שכולו חשבון נפש עם עצמם ועם זכר השואה, שמחקה מעל פני האדמה את כל משפחתו של דוויד'ל הנעלם. בפאזה המבוגרת שלהם מגולם מרטין בידי טים רות' ודוויד'ל הוא קלייב אואן.
ז'יראר מקפץ בין עיצוב חזותי שאינו פשוט לביטוי של התשוקה למוזיקה, לבין ההכרח שנוטלים על עצמם שורדי השואה להנציח את שנות האימה. הדילוג המתמיד הזה, ביחד עם הקפיצות בין הזמנים, פותח עבור ז'יראר פתח לא רצוי להזרים דרכו מנות מוגברות של סנטימנטליות הטובלת ביידישקייט סמיך. אף שהתוצאה על הבד אינה צורמת, הרי שהסרבול ההולך וגובר באופני הסיפור אינו מאפשר לסרט להתרומם לרמה של משל מוסרי.

פסטיבל "אפוס" יוצא לדרך ומצדיע לענקים כמו ז'ורז' ברסנס ופדריקו פליני

אפוס להמונים: האירוע הקולנועי מציג מחווה לבמאים גדולים, אבל לא רק להם. וגם: "שיר השמות" לא מצליח להתרומם לרמה של משל מוסרי