הסרט הזה קוצר ביקורות נהדרות בבריטניה, אבל ספק אם יש בו מה שצריך כדי להצליח

שתי ילדות בנות 8, אולי 9, נכנסו עולצות לאולם לב 3 בתל אביב, והצטרפו לשישה או שבעה מבוגרים (גיל ממוצע 65. מינימום) בהמתנה לסרט “ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד". אבל רק רגע, מה לילדות רכות ולדרמה ויקטוריאנית על פי דיקנס? ובכן, התשובה לקושיה נכבדה זו נודעה די מהר, בערך בדקה השביעית של הסרט, כאשר הבנות קמו והסתלקו במהירות מהמקום. שהרי הן התכוונו לצפות בסרט על אודות הקוסם האמריקאי כוכב הטלוויזיה, גם הוא דיוויד קופרפילד, ולא באיזו דרמת תלבושות של אמצע המאה ה־19 על יתמות ועוני.

צ'רלס דיקנס, יליד 1812, לו היה מבחין בתגובתן של הבנות, היה בוודאי מזדעק מרה. שכן לאורך הקריירה הספרותית המצליחה שלו הוא הקפיד לשמור על קשר עין עם טעם ההמונים, והיה תמיד עם האצבע על הדופק בכל הקשור לקידום הפופולריות של נפתולי עלילותיו המלודרמטיות שעסקו בעלייתם ונפילתם של שועי הארץ ודלפוניה. למעשה, המצאת הראינוע ב־1895, 15 שנים לאחר מותו, הייתה בבחינת הכשרתו של המגרש הטבעי לעלילות דיקנס, שהוא שני רק לשייקספיר בכמות העיבודים לסרטים שלהם זכו יצירותיו.

“ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" הנוכחי הוא מוצר בריטי, שהאחראי לו, ארמנדו איאנוצ'י, צבר את מרב הרזומה שלו בתחום הסאטירה הטלוויזיונית. אל הקולנוע הגיע איאנוצ'י לפני תריסר שנים בסרט הפוליטי השנון “IN THE LOOP", הלועג לתפקודו של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, בזמן בישולה של מלחמת עיראק במרתפי הבית הלבן על ידי ממשל בוש־צ'ייני.

סרטו השני, “סטלין מת!" (2017) שב אל שנת 1953, לשלוש היממות המבעיתות/משעשעות, שבהן המשטר הסובייטי היה משותק לנוכח הסתלקותו הפתאומית של הרודן האדום. “דיוויד קופרפילד", הסרט השלישי של איאנוצ'י, הוא אם כך פרידה מהחיבוק הפוליטי לטובת התבוננות בניואנסים החברתיים של נפש האדם, ולאו דווקא התחקות אחרי בסיס העוצמות והעיוותים המאפיינים את ההקשר הפוליטי.

אם הספר של דיקנס עסק בהומוגניות של החברה הוויקטוריאנית, שהכל בה שיחקו בהתאמה את הפונקציות שלהם על פי כללי משחק מוסכמים מראש, הרי שאיאנוצ'י שובר את הכללים הללו. פרקליט ממוצא סיני לצד נער ממוצא הודי ואישה שחורת עור הם חלק אינטגרלי מהמונוליט החברתי הלבן שמנהל את ההצגה באימפריה הבריטית. נער שעשועים מפונק, שעורו הלבנבן מתחרה מסנוור ממש את העיניים, הוא בנה של בנקאית שחורת עור, ולאף אחד מדמויות העלילה זה לא ממש אכפת. הם פשוט לא רואים את ההבדלים בין בני האדם.