שנת 58׳ הייתה שנה די רגועה בג׳אז. נכון הוא שחיישני סאונד רגישים יכולים היו לחוש כבר אז בזמזומי המהפכה, שעתידה בתוך שנתיים למוטט את תשתית הג׳אז הקלאסי. שהרי אורנט קולמן, ססיל טיילור ודון צ׳רי - מיחידת החיסול השחורה הזו - כבר החלו ב־1958 בגישושי הג׳אז החופשי והאוונגרדי, שיחקוק את שמם באותיות יהלום בשמי המוזיקה. אבל כללית, באותה העת משלה בכיפה האווירה הנינוחה שסבא אייק - הנשיא דווייט אייזנהאואר, שסיים אז את שנתו השישית בבית הלבן - השרה על האומה.

ובכן, דווקא בנקודה שאננה זו החליט ברט סטרן לצאת אל עיירת החוף ניופורט שבמדינת רוד איילנד, ולתעד את מה שהיוותה באותן שנים שלוות נקודת שיא שנתית במחזור החיים של ענף הג׳אז - הפסטיבל שנערך מדי קיץ בוויקאנד הראשון של חודש יולי. סטרן, שקודם לכן (וגם לאחר מכן) לא ביים סרט קולנוע, היה בכל זאת שם דבר בתחום הצילום המסחרי בארצות הברית, שם שגשגה הקריירה שלו כצלם אופנה ופרסומות. הוא מוכר עד היום כמי שהיה האחרון לצלם את מרילין מונרו (2,571 תמונות בשלושה ימים), שישה שבועות לפני מותה החטוף.

חמוש בחמש מסרטות סימולטניות - לא עניין של מה בכך באותן שנים רחוקות - ובפילם צבעוני, שגם הוא היווה סוג חידוש בתחום הקולנוע התיעודי, פיקד סטרן על צוות ההפקה, ואפילו הוא עצמו לא ידע שהוא מבצע בכך מהלך היסטורי: הסרטת סרט המופעים הארוך הראשון - עשור לפני וודסטוק. התוצאה הייתה “ג׳אז ביום קיץ", שהופץ באמריקה ב־1960. לקראת הקיץ שעבר, לציון 60 שנה להפצתו המקורית של הסרט, הוכנה לו גרסה משופרת ומשופצת, שאמורה הייתה לכבוש מחדש את בדי הקולנוע.

אלא שנזקי המגיפה העולמית פגעו קשות גם בפרויקט הזה. וכך קרה שבאוגוסט שעבר שודרו רק בסטרימינג תוצאות השיפוץ בתמונה ובצליל, ואילו כעת, עם רגיעת החיסון הזמנית, “ג׳אז ביום קיץ" הגיע מחדש גם אל המסך הרחב. במקרה המסוים שעומד מאחורי דיווח זה מדובר בהקרנה שנערכה לפני כשבוע על גבי מסך ענק בפארק השוכן בלבה של וינה בירת אוסטריה.

מעט היסטוריה: פסטיבל ניופורט הושק לראשונה בקיץ 1954, וסטרן אם כך מתעד את מהדורתו החמישית שהחלה ביום חמישי, 3 ביולי, בהופעה כמו מתבקשת מאליה של דיוק אלינגטון, מלך הג׳אז הקלאסי, ונמשכה ארבעה ימים ולילות. הסרט עצמו מדלג על אלינגטון (עניין של זכויות יוצרים), וכותרות הפתיחה שלו נכנסות ישר אל הופעה של הסקסופוניסט ג׳ימי ג׳ופרה, שביחד עם בוב ברוקמאייר (טרומבון) וג׳ים הול (גיטרה) מגישים קטע cool jazz מקסים ובעל נימה אקספרימנטלית למדי.

האווירה מתחממת והולכת עם הופעותיהן של הזמרות דיאנה וושינגטון ואניטה או׳דיי. הראשונה, כוכבת גדולה בשנות ה־50 וה־60, מפגינה פה שליטה קולית מושלמת בסולמות הוויברטו. ואילו האחרת, מיס או׳דיי שופעת הסקנדלים סביב נטייתה לשימוש בהרואין, דופקת הופעה המתאימה יותר לליידי אנגלית המגיעה למסלול מרוצי הסוסים באסקוט - כפפות לבנות וכובע שחור ייחודי, שעליו תקועות נוצות לבנות. או׳דיי מרביצה שני ביצועים סוחפים של “סוויט ג׳ורג׳יה בראון" ו"טי פור טו", הראויים להיכלל בכל אנתולוגיה להנצחתו של הג׳אז הווקאלי.

מי שתורמים עוד בתחום הזמר הוא צ׳אק ברי, מחלוצי הרוק׳נרול (עם “sweet little sixteen" הפדופילי), וכוהנת הסול הגדולה מהליה ג׳קסון. החמישייה של המתופף צ׳יקו המילטון מפליאה בסאונד אקזוטי של “blue sands", כשעל החליל מופקד לא אחר מאשר אריק דולפי הנהדר. קטע מסעיר נוסף מציג את ג׳רי מאליגן הג׳ינג׳י, עם לוק של גולש גלים מקליפורניה (ועם ז׳קט בצבע אדום מזעזע), כשהוא מנסה לקפץ על הבמה עם הבריטון סקסופון המסורבל שלו, שגודלו אינו נופל מגודל קונטרבס. אלא שהגיחוך לנוכח הופעתו החיצונית של מאליגן נמחק ממש כשמתחיל להתנסר באוויר הדיאלוג המוזיקלי בינו לבין החצוצרה של ארט פארמר.

אבל כל הדברים הנהדרים הללו כמו נמחקים מאליהם כשזקן השבט, הנשיא המכהן, והנאמבר וואן הכריזמטי מכולם נכנס לתמונה. לואי ארמסטרונג כאן! בתחילה הוא לא עושה כמעט כלום; רק מחייך, צוהל, קורן ומדביק את סובביו בשמחת החיים שלו. בהמשך הוא גם מבצע את הסטנדרד “כשהקדושים פוסעים בסך". והרבה הרבה הרבה יותר חשוב, כשהוא מרביץ את הדואט הנצחי “כיסא נדנדה" ביחד עם הטרומבוניסט (האגדי, בטח אגדי) ג׳ק טיגארדן גדל הממדים.זהו קטע מזוכך, מלוטש 24 קראט, של ג׳אז במובנו החד־פעמי, הראשוני, הישן, הקלאסי, וככזה הוא חקוק לנצח, ומצוטט באין ספור אזכורים למה שהיה פעם, לפני בדיוק מאה שנים, כשסאצ׳מו ניצב לראשונה ליד עריסת אומנות הג׳אז.

ואם הכל אכן כל כך טוב, אז מה בכל זאת פגום בסרט “ג׳אז ביום קיץ"? פגום הוא קטע אחד שיש בסרט, ועוד קטע נוסף שאין בו. אחד השמות הטעונים ביותר שהשתתפו בניופורט 58׳ היה טלוניוס מונק. היוצר המופלא, מלווה ברוי היינס על התופים והנרי גרימס בקונטרבס, מבצע את “blue monk" שלו, ופונקט אז החליט סטרן לחתוך את ההופעה אל גלי הים, אל סצינה המנציחה את מרוץ היאכטות השנתי, אמריקה׳ס קאפ, שנערך בניופורט במקביל לפסטיבל. סטרן, שעל פי עדותו היה חסר הבנה מינימלית בג׳אז, התפתה לרגע לשחק אותה דוקומנטריסט עלק יצירתי, ובכך שלל מההיסטוריה הופעה מצולמת של מונק.

וגרוע, הרבה יותר גרוע מכך, הוא הסיפור על שישיית מיילס דיוויס, שהופיעה בערב שפתח את ניופורט 58׳. סטרן, כאמור, חסר ההבנה בנושא, התייעץ עם מומחה בתחום שאמר לו לדלג על הסרטת ההופעה הזו. וכך נמנעה לעד הנצחתו של אנסמבל הג׳אז הגדול בהיסטוריה (בהרכב שלא ייאמן: דיוויס, ג׳ון קולטריין, קננבול אדרלי, ביל אוונס, פול צ׳יימברס, ג׳ימי קוב). אומנם תשעה חודשים מאוחר יותר הקליטה שישייה זו את “kind of blue", האלבום הנודע והנמכר בכל הזמנים, אבל צילום הופעה שלהם אין. והכל בגלל איזה אידיוט שאמר לא. 

“ג׳אז ביום קיץ" מצליח לרתק גם ב-2021. אז מה בכל זאת חסר בו?

סרטו של ברט סטרן מ-1960 מצליח להיות מרתק גם בגרסה המשופצת. ועדיין לא ברור איך היוצר ברט סטרן החמיץ בזמן אמת את שישיית מיילס דיוויס. אבל לואי ארמסטרונג מתגלה שם בגדולתו