פברואר 74’. הפינוי מאפריקה בעקבות סיום מלחמת יום הכיפורים והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים. שיירות אינסופיות של צה"ל נוכח ענני חול שהתנשאו בנוף המדברי ומעבר לאופק היתמרו פטריות עשן ענקיות של מדורות שבהן הועלה באש ציוד שצה"ל הותיר בעורף האויב.
ביצוע חד פעמי: זהו זה במחווה מיוחדת לאתניקס | צפו
גאווה ישראלית בגלקסיה: מארק אליהו פתח את כנס החלל הבינלאומי, בו נאם אילון מאסק
על רקע התפאורה הסוריאליסטית הזאת נאספו חיילים למודי קרבות לצפות בהופעה האחרונה טרם שובם הביתה. מולם ניצבו חברי צוות הבידור של חיל האוויר - כן, כך קראו להם; לא להקת חיל האוויר, גם לא צוות ההווי של חיל האוויר, כפי שמרבים לשגות בשמם - והנעימו להם את הפרידה מסיני. ביניהם הופיעו בתוכנית “מסביב לעולם ב־80 דקות" השחקן־זמר מתי סרי, המוזיקאי אילן וירצברג, השחקן עמי ויינברג והשחקנית דורין כספי.
איתם הייתה חיילת, ששבתה את לב החיילים בקולה העמוק ובמראה האקזוטי שלה. היא ניגשה איתי לתלולית סמוכה לראיון, שאותו שנינו לא נשכח לעולם. כן, כן, זאת הייתה נתנאלה, שהרעידה את המדבר בביצוע “היה לי חבר, היה לי אח", מאת יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום, מהשירים המרגשים ביותר של אותה מלחמה מצמררת.
איפה היום הצעירונת בת ה־20 דאז, שתחגוג בשבת 70 סתווים? בדרך כלל ניתן למצוא את נתנאלה שבעת הנדודים במרומי הקומה ה־24 של גורד שחקים תל־אביבי, שבו היא חיה עם בן זוגה רוני, מהנדס מים שהיה למנהלה האישי, אבל בראיון הנוכחי נישא קולה מעבר לים. זאת, ממקום חופשתם בנוף צפוני פסטורלי של אגמים ויערות בשוודיה, שזה מכבר הייתה למולדתה השנייה, ובה חיים בתה האדריכלית עלמה ובנה נמו, ביולוג רפואי. הפעם יצאה לשם כסבתא נתנאלה, שבאה לפגוש את אלגר, נכדה הבכור, בן השנתיים וחצי.
מה ששנינו לא ידענו בראשית 74’ הוא שהיא הייתה אז בצלו של הלם קרב. “זה תפס אותי בהופעה באיזה מוצב במיתלה", היא משחזרת. “בעודי שרה עם הגיטרה הבחנתי במיראז’ים שלנו רודפים אחרי מיג מצרי ומפילים אותו. הגם שהחבר’ה ברחו והתחבאו מאחורי הדיונות, המשכתי לשיר מול שניים־שלושה חיילים, שנשארו לשבת מולי.
לפתע שמענו סירנה איומה ותוך כדי צעקות ‘לבונקר! לבונקר!’ רצתי עם כולם לתפוס מחסה. תוך כדי הריצה נתקלתי בגדר, נפלתי ואיבדתי את ההכרה. כשמתי (סרי) הבחין שאני שוכבת על האדמה, הוא ניתק אותי מהגדר וגרר אותי לבונקר. בכך הוא הציל את חיי. שכן, כעבור חמש דקות נפלה פצצת־אימים במקום שבו שכבתי. זה, וגם מה שעברתי בגולן השאירו בי משהו חזק שלא הייתי מודעת אליו ולא ידעתי לטפל בו בזמן. עד היום אני לא יודעת מדוע שלחו אותנו לשם. זה פשוט היה חסר אחריות ומה שגרם לכך שיצאתי מהארץ לשנים".
התרחקתי מהסתערויות
נתנאלה יעקובוב נקראת על שם אביה, שמת בגיל 35, ארבעה חודשים לפני הולדתה, מה שמצא את ביטויו בשירה “שלכת אבי". היא, תגליתו של האמרגן אשר ביטנסקי, הופיעה בלהקת נוער תל־אביבית, הייתה בת טיפוחיו של סשה ארגוב והלחינה מנעוריה. לפני שחרורה מצה"ל היא קנתה את עולמה עם “שיר היונה", מאת שמרית אור ומתי כספי, מי שיש לו מניות נכבדות בהתנעת הקריירה שלה.
בין ציוני הדרך שלה - “מעבר לים", שיר ילדים של ביאליק שהלחינה בנעוריה; “ימים לבנים", של לאה גולדברג שהלחין שלמה יידוב ו"ספינת זכרונות", שיר געגוע מהיפים בזמר העברי, שכתבה במהלך שהייתה המתמשכת בשוודיה, ארצו של פול טאבו, אתנוגרף שוודי, שהכירה במהלך ביקורו בארץ ונישאה לו. קולה נישא למרחקים כשסטיבן ספילברג הזמין אותה להוליווד כדי להקליט לסרטו “רשימת שינדלר" את “הליכה לקיסריה" (“אלי אלי"), שירם של חנה סנש ודוד זהבי. זמן מה לאחר מכן היא הוציאה עם אהוד מנור את האלבום “לא דיברנו עוד על אהבה", שהוליך למופע משותף.
נתנאלה היא זמרת־יוצרת בנשמתה ולא נרתעה מכך שאלבומיה, כמו “על אדן חלוני" ו"נדודים", לא נהיו רבי־מכר. “אני עושה את המוזיקה שלי, לאחר שהחלטתי להפיק את הדברים שלי בעצמי", היא מצהירה בהחלטיות. “אני עושה את זה בהנאה גדולה באולפן משלי, כשמדי פעם אני משחררת איזה סינגל. בלי להיות תלויה באף אחד אני עושה רק מה שאני אוהבת".
יש הרגשה שאף פעם לא הסתערת על הקריירה בכל הכוח.
“זה תמיד היה ככה (צוחקת). תמיד התרחקתי מהסתערויות כאלה. מהות השירים מאוד חשובה לי וכמובן האיכות. לדברים כאלה אין הרבה קהל. אף פעם לא הסכמתי לבצע שירים שלא אהבתי ולא האמנתי בהם. זאת הדרך שלי".
פרויקט “ליקוי חמה", שאיתו יצאת לפני חמש שנים, לא הרחיק לכת.
"את השיר 'ליקוי חמה' כתבתי בשנות ה־70 בהשפעת ליקוי חמה שהיה כאן, כשהרגשתי שאנחנו קטנים וחסרי משמעות לעומת הטבע העצום. מהשיר צמח פרויקט, שכעת אני עובדת על פרק ב’ שלו - יוצרת, מפיקה, מעבדת, מנגנת ומקליטה. הכל אני עושה בעצמי".
את טורחת, ומצפים ממך לשירייך הישנים; זה מתסכל?
“ממש לא. לצד אלה שמצפים לשירים הישנים משמח אותי שיש קהל צעיר לשיריי החדשים". גם עם ה־70 שנוחת עליה מרגישה נתנאלה צעירה. היא אוהבת הליכות, מדוושת על אופניים ומתאמנת במרץ בחדר כושר, אוהבת ים ושומעת הרבה מוזיקה, “אם כי באינפלציה של מוזיקה מהארץ ומהעולם קשה לי להצביע על משהו מסוים שאני אוהבת במיוחד".
מה שהיא לא אוהבת, זה מה שקורה בארץ ש"מאוד־מאוד חורה לי". נתנאלה, שנמנתה עם מפגיני בלפור, נוטלת חלק גם במחאה הנוכחית כשדגל בידיה. היא אזרחית מודאגת ש"חרדה לגורל המדינה שלנו, שבסימן שאלה גדול, כשקורים דברים שלא היו מאז מלחמת יום כיפור, מצב של אבדון, על סף התהום".
בת 70, מאמינה?
“זה באמת מוזר לי. הזמן עובר יותר מהר ממה שאנחנו מרגישים והנה הופ, אני בעשור חדש. אומנם אני מרגישה שדרכתי במקום כמה שנים טובות, אבל בכלל לא מרגישה מפוספסת".