בשנות השבעים אחת התופעות ששיגעו את ישראל וחו"ל היה ההרכב האפריקאי "איפי טומבי" והזמר אפריק סימון שהביאו לאופנה המקומית את הביטים האפריקאיים ששילבו מוזיקת פופ ודיסקו עם מקצבים אפריקאים.
כששמעתי את שירם החדש של סטטיק ובן אל שהיה צפוי להשתחרר ביום ראשון אך הודלף לטלגרם היום בצהריים, חזרתי לרגע לאותה תקופה קסומה של טומבי וסימון.
הצמד בחיזוק המפיק הקבוע ג'ורדי לקח את אפריקה והציג נוסח ישראלי קצבי וקליל שכולל המון פאן, הומור וסלנג מקומי (למשל "אינעל דינק" - סלנג שאימצנו מהשפה הערבית באייטיז).
השיר טבול בדנ"א הידוע והמוכר של הצמד ומזכיר לי את הצמד בימי "ברבי" ו"סלסולים" עם הניצוץ בעיניים, התשוקה להביא משהו חדש ומקורי ולא לחזור על הנוסחתיות המייגעת שאפיינה אותם לאחרונה.
עם זאת, קשה לי להגיד שהשיר כולל פזמון קליט שתופס את האוזן ומרים את השיר ללהיט שייזכר, המוזיקה נהדרת באווירתה, אך לצערי אני לא רואה את השיר שורד את מהמורות הזמן מלבד ללהיות להיט אינסטנט שחיי המדף שלו קצרים.
כמדי קליפ בקריירה המצליחה שלהם, גם הפעם סטטיק ובן אל בשיתוף הבמאי רומן בוצ'אצקי מביאים את הוייב המקורי, הבלתי שגרתי והעכשווי תוך אמירה אישית, חברתית ותרבותית.
הפעם הם החליטו לצייר את ישראל של 2019, כזו שכוללת אנשים מגוונים וצבעוניים, חופש דעות ותרבויות ושיוויון בין כולם. המטאפורה בקליפ היא אפריקה הישראלית של סטטיק ובן אל לשנת 2019, זו שכוללת המון פאן, אנשים יפים ושמחה.
הקליפ, שנעשה בהפקה שכולה עבודת יד כולל גם אורחים מיוחדים ומקוריים בהם הזמרים שחר סאול, טדי נגוסה וצגאיי בוי שהם מכוכבי ההיפ הופ והראפ הצעירים הלוהטים כיום בשכונה, הדוגמנית טיטי והזמרת והאמנית גאלה בראון, בתה של נסיכה קומוריאנית ואב ניצול שואה.