אובדן כוח הכבידה בזמן קורונה, שואב אינסטינקטיבית לעוגן מוצק, לעמוד תווך שנותר זקוף במבחן הזמן; ומי אם לא אריק איינשטיין עונה על ההגדרה דלעיל.
ועכשיו, כשכולנו סגורים ומסוגרים בבית, מה יותר מתבקש מלהיזכר באיש שלימד אותנו לאהוב להיות בבית, לחזור לספריית הדיסקים, ולשלוף את "שיר שחלמתי": מארז מפואר שיצא לפני שנתיים וחצי, ובו ארוזים 15 אלבומים, פלוס אלבום בונוס ("ועוד לא אמרתי הכל", הכולל הקלטות נדירות), שיצאו בחברת פונוקול בשנים 1978־1969 - תור הזהב של איינשטיין.
"אני מיקרוב של נוסטלגיה, עושה שפגט קבוע: רגל אחת בעבר, רגל שנייה בהווה", הגדיר את עצמו איינשטיין באחד מראיונותיו. ואכן, האזנה מחודשת לכל 16 האלבומים שנארזו ב"שיר שחלמתי", חושפת נפיל תרבותי, אחד יחיד ומיוחד, שרגלו האחת תמיד פרצה גבולות מוזיקליים חדשים ("פוזי", "שבלול", "פלסטלינה", "יסמין", "בדשא אצל אביגדור", "סע לאט", "האהבה פנים רבות לה"); ומצד שני, הרגל השנייה, שלא ויתרה אף פעם על שירים משבילי העבר שהשתבחו כמו יין ("ארץ ישראל הישנה והטובה", "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'", "שירים", "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ג'"); כשבתווך שלושה אלבומי ילדים: "שירי ילדים" (עם רוב הכסלי), "ילדים" (עם שם טוב לוי) ו"ילדודס".
אני מקשיב לשירים הישנים והטובים, וממריא מאחורי סורגי הסגר למרחבים קסומים, אבודים, שלא ישובו עוד. כל שיר מהווה פסקול מושלם לפרק מכונן בסיפור חיי: "למה לי לקחת ללב", ששמעתי בפעם הראשונה בטרנזיסטור הישן בקיבוץ; "צא מזה", ששמעתי בפעם הראשונה בהיאחזות הנח"ל בצופר; "אמא אדמה", השיר הראשון ששמעתי ברדיו אחרי שהוזעקתי לבסיס ב־6 באוקטובר 1973; "שיר של אחרי מלחמה", ששמעתי אחרי מלחמת יום הכיפורים; "סע לאט", שנולד במאי 1974, החודש שבו עזבתי את הקיבוץ ונולדתי בשנית; "דון קישוט", בתקופה הדון־קישוטית של חיי; "ילדים של החיים", בתקופת אובדן כושר ההתמצאות בעיר הגדולה; "אני רוצה לישון", כשלא בא לי לקום יותר; "שיר אהבה סטנדרטי" ("כשהתחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן"), שיר אקטואלי לכל יום שבו פקחתי את עיניי; "כאן ביתי אל מול גולן", כשחזרתי לקיבוץ (על ארבע אל הרפת); "עטור מצחך", שכל מילה מיותרת; "כמה טוב שבאת הביתה", שהשמיעו חבריי התל־אביבים במסיבה לרגל שובי העירה; וכמובן, כמובן, "אני ואתה", המנונם הנצחי של כל התמימים והקדושים, ששרתי בסוף כל הפגנה למען השלום - שרק הולך ומתרחק. "אני ואתה נשנה את העולם/ אני ואתה/ אז יבואו גם כולם/ אמרו את זה קודם לפניי/ לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם". כמה יפה. כמה פשוט. כמה צנוע. כמה תמים. כמה מדויק. קלאסיקה.