“אני והמשפחה שלי גורשנו מגוש קטיף, והגירוש הזה מהווה אבן דרך בחיים שלי עד היום”, היא מספרת. “מיד אחרי הגירוש עברתי לתל אביב והפכתי לחילונית. בשיר אני מספרת על ההורים שלי, וכיצד הם נאלצו להיפרד מבית החלומות שלהם. ביום אחד עלינו לאוטו ונסענו עם התחושה שזו הנסיעה האחרונה. אני לא יודעת כמה אנשים עזבו את הבית שלהם בידיעה שלא יחזרו אליו לעולם. זו טראומה שמלווה אותי עד היום, ואני זוכרת היטב את התמונות, המראות והסאונדים משם. הרבה אנשים מהגוש לא התרוממו מזה. זה פצע שאני לא יודעת אם הוא אי פעם יחלים. זה משהו קשה שאנחנו חיים איתו, ואמרתי לעצמי שמן הראוי שיהיה שיר על זה”.
נרקיס ראובן־נגר, 39, נולדה לבית דתי־לאומי, הבכורה מבין חמישה. אחרי שירותה הצבאי כתומכת לחימה בגבעתי, היא גילתה את חיי הלילה של תל אביב ואימצה כאמור אורח חיים חילוני. בהמשך נסעה לטיול בהודו ובברזיל, ועם חזרתה החלה ללמוד לימודי דת במדרשה תורנית בצפת, כשהיא מאמצת אורח חיים חרדי ואחרי כן שוב אורח חיים דתי מסורתי. בהמשך התחתנה, ילדה שני בנים והתגרשה.
אלבומה הראשון, “בוא נדבר אמת”, שיצא ב־2017, הפך אותה לאחת היוצרות המצליחות פה. “באלבום הראשון נפלתי לתוך התעשייה ללא ניסיון”, היא מספרת. “עשיתי הכל לבד והייתי בשלב הראשוני של ללמוד איך מתנהלים העניינים”.
ביום חמישי הקרוב, ב־21:00, תשיק נרקיס את אלבומה השני במופע שישודר אונליין בשידור חי מהיכל התרבות בתל אביב. “זה יהיה מאוד מוזר”, היא מודה. “אין תחליף להופעה מול אנשים, אבל התחלתי להתרגל, מה אעשה? כבר כמה חודשים שאני מופיעה מול מצלמות. זו השקה סטייל 2020. יהיה מגניב. אלדד ציטרין המוכשר יתארח, יהיה פסנתר כנף על הבמה, אני אהיה בשמלת נצנצים, וכל השירים יזכו לביצועים מיוחדים ואחרים. יהיה כיף גדול. נעשה לאס וגאס. זה המצב, ועם זה ננצח”.
אחד האלמנטים הבולטים באלבום החדש, שאותו עיבדה והפיקה מוזיקלית לצד ניר מימון, הוא הסִמפול (גזירת צליל מקטע מוזיקלי והדבקתו בקטע מוזיקלי אחר). כך למשל, בשיר “גלבי” סִמפלה נרקיס את קול סבתה, ובשיר “כל מה שקורה” סמפלה את קולו של מרטין לותר קינג. “אני מושפעת ממה שקורה בעולם וחיה על המוזיקה שקורית בעולם, ואני פשוט מתה על סמפולים. סמפולים זה הקטע שלי”, היא אומרת. “אפשר לסמפל כל דבר, וזו הפקה מאוד מגניבה”.
בין היתר, האלבום החדש כולל שיתופי פעולה עם מירי מסיקה ונצ’י נצ’, שיר לזכרו של גבריאל חוטר ז”ל, שנרצח בפיגוע בישיבת עתניאל ב־2002, וקאבר ל”שלל שרב” של גידי גוב, שהוקלט לכבוד יום הולדתו ה־70 של הזמר. “כל שיר באלבום הוא כמו דלת למקום אישי ביני לבין עצמי, שגם אנשים אחרים מתחברים אליו”, היא אומרת. “האלבום הוא מעין פרקים של חיי. אני יושבת וכותבת מתוך השראה שאין לי שליטה עליה כל כך. החרדיות והחילוניות שחוויתי, יחד עם האהבה למסורת וליהדות וההרפתקאות שעברתי בהודו ובתל אביב - מתנקזים לאלבום, מעבר לזה, אני אישה, כמו כל אישה אחרת, שכותבת על אהבה וכיסופים וחלומות”.
כאישה מאמינה, היא משתמשת בשיריה פעמים רבות בלשון כתובים ומקורות. לרוב, היא מופיעה בפני קהל מעורב. “אני חרדית לדבר השם, אבל אני לא מנהלת אורח חיים חרדי”, היא מסבירה. “אני אישה שרוצה להיות בן אדם טוב יותר, אישה טובה יותר, אישה מאמינה יותר, ואני נורא משתדלת בכך”.
נרקיס אינה נמנעת מלהביע את דעתה בנושאים שונים על סדר היום בפוסטים שהיא מפרסמת מדי פעם. כך למשל, באוגוסט האחרון, על רקע פרשת האונס באילת, שנחשפה באותו זמן, היא כתבה פוסט שזכה לסיקור תקשורתי ובו התייחסה גם לשיר “קוביות” של סטטיק ובן אל, שספג ביקורת בעקבות שורות כמו “בנות חמות כמו עוגיות”: “צריך להפסיק לתת יד לתרבות האונס... תפסיקו להחפיץ אותנו”. “אני כותבת פוסטים מאוד אישיים וכנים”, היא אומרת כעת. “אני, כאמנית וכאדם משפיע, מרגישה צורך להביע את דעתי, והפוסטים הם צינור להעברת מסר, כמו שלצורך העניין סטטיק ובן אל משתמשים בצינור שלהם כדי להעביר משפטים כמו ‘בנות חמות כמו עוגיות’. אז זכותי מהצד השני לומר: ‘חבר’ה, כבודה של האישה זה ערך עליון ולא משנה באיזו יצירה אתה עוסק’. זה הגיע לחדשות וזה הגיע לזמרים עצמם, ואני חושבת שבשירים הבאים אמנים יעשו יותר חשבון נפש ויתחילו לשים לב יותר למסרים שהם משדרים לעולם. אני, בכל אופן, אמשיך להביע את דעתי”.
התרעות פיקוד העורף