כשהמלחינה טליה עמר הוזמנה על-ידי התזמורת הסימפונית ירושלים להלחין יצירה לפסטיבל החדש "הללויה", המוקדש לתהילים, לא התלבטה הרבה כשהתחברה ביצירתה,"קולות סאודד" - שתבוצע בבכורה עולמית מחרתיים, ה-16 בחודש, בתיאטרון ירושלים, בניצוחו של סטיבן סלואון -  לפסוקים ה' ו-ו' של פרק קלז לאמור: "אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימי; תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". 

"במילה 'סאודד', בפורטוגזית, באה לביטוי הכמיהה לירושלים במשך דורות, העולה מהפסוק מתהילים", עמר מסבירה. "הכמיהה למשהו רחוק מהשגה הוא מוטיב, שנמצא לכל אורך היצירה".

איך את מביעה את זה במוזיקה שלך?
"מה שמשך את תשומת לבי בציטוט מתהילים הן המילים 'תדבק לשוני לחיכי', הרומזות לאיזשהו קול שלא מסוגל לצאת החוצה, הוא מנסה להגיע למימוש וכל פעם יש משהו שעוצר אותו. רק בסוף היצירה אותו קול שמבקש לפרוץ  ומנוגן על-ידי הקרן האנגלית, מקבל מימוש ומצליח להגשים את תחושת הכמיהה".

כשעוברים על קורות החיים שלך ועל רשימת הפרסים שבהם זכית, כביכול - והדגש הוא על הכביכול - אינך אמורה להתרגש על שיצירתך תבוצע בין יצירות מוצרט ולאונרד ברנשטיין, לא פחות ולא יותר.

"האמת היא שכל בכורה מביאה אותי לידי התרגשות מאוד גדולה. זה כמו תינוק, שהולך ומתפתח עד שמצליח לבטא משהו. שיצירה שלי תנוגן בין יצירות שני ענקי מוזיקה כאלה, זה כבוד מטורף".

עמר, 32, נולדה בירושלים כבת וכנכדה של מורות לפסנתר, כשאמה עלתה מפריז וסבתה נשארה שם. אביה ניגן בגיטרה ובחליל וגם אם נטש את המוזיקה לטובת תפקיד מינהלי, נותר קרוב אליה. עם הרקע המשפחתי שלה אין פלא שהחלה לנגן בגיל חמש, "לאחר שמגיל אפס הייתי יושבת מתחת לפסנתר כשאמא הייתה מנגנת".

היא הייתה מורתך הראשונה?
"לא. כמה שהיא קרבה אותי למוזיקה, אמא אף פעם לא הייתה המורה שלי מתוך מחשבה שיותר בריא להפריד כוחות. האמת היא שבהתחלה היא רצתה שאנגן בכינור כדי לשבור קצת את הפסנתרנות במשפחה, אבל נורא התעקשתי. זה, כנראה, השתלם ומגיל שבע זכיתי בפרסים בתחרויות בינלאומיות לילדים. הדבר לא הפריע לי לחוות גם ילדות רגילה, כשבו בזמן הפסנתר היה חלק ממני".

מנסיונך, התחרויות ההן, עם כל המתח הנלווה אליהן, בריאות לילדים?
"תלוי איך לוקחים את זה, הילד וגם המשפחה. אני לא הרגשתי יותר מדי לחץ".

בהיותה בת 14 החלה עמר להלחין. "בשיעור מוזיקה קיבלנו משימה לכתוב מנגינות, אבל לא הצלחתי שני צלילים זה לזה", היא נזכרת. "באיזשהו שלב המורה הבינה שיש אצלי איזשהו מחסום והציעה שאאלתר. אז פתאום השתחרר אצלי משהו והיא חיברה אותי עם המורה שלי הראשון לקומפוזיציה, מרק קופיטמן".

עמר מודה על כך עד היום למורתה דאז. היא זכתה, שקופיטמן, מגדולי המלחינים בארץ, אשר היום מציינים עשור למותו, לימד אותה במשך שש שנים את רזי ההלחנה. "תורה שלמה קיבלתי ממנו", היא מספרת בהוקרה. "כיום, כמרצה באקדמיה, אין שיעור שאני מעבירה בלי לצטט אותו. מה שלמדתי ממנו היה לכל החיים".

יצירותיה של עמר, שאשתקד סיימה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת ברנדייס, בבוסטון, מבוצעות על-ידי תזמורות מסביב לגלובוס ובפסטיבלים, כשפרסים הועטרו עליה בארץ ובעולם. האלקטרוניקה מהווה מרכיב חשוב ביצירותיה. "היא משמעותית במוזיקה שלי", מציינת עמר. "יש בה משהו שפותח את הדמיון ואת הראש. אני מרגישה יותר חופשית בכתיבה האלקטרונית שלי".

עמר מתגוררת ברעננה. היא נשואה למתכנת, מוזיקאי בעברו, שלמד איתה באותה כיתה באקדמיה למוזיקה. יש להם שתי בנות - אלינור ואביטל. האם אמן מצפה מהן שימשיכו את השושלת? - "אני לא דוחפת אותן, אבל הגדולה בכיוון כבר בגיל חמש".

בגיל 32 לאן היית רוצה להגיע?
"לקארנגי הול בניו-יורק, שהוא הקיסריה שלנו במוזיקה הרצינית".

לו היה ניתן לך להיפגש עם מלחין מהעבר, במי היית בוחרת?
"הייתי בוחרת בשוברט, שהוא המלחין האהוב עלי. מצד אחד הוא מאוד קלאסי בקומפוזיציה שלו ומצד שני יש במוזיקה שיצר דברים מתקדמים לתקופה שלו. אפשר רק להתפעל איך מלחין שמת בגיל 31, המאוד צעיר, הספיק כל כך הרבה".