"הם חלבי והם דמי": האנשים הקרובים לאבי קורן חוזרים לסיפורים ולרגעיו היפים

פרולוג
הוא קרן מאושר בכל פעם שדיבר על אהובתו, שולה חן, והגניב חיוך שובב מהול בצער על ימים שהיו ואינם עוד, עת נזכר בחבריו, אלילי נעוריו ובגרותו, עמודי התווך בתרבות הישראלית שהעריץ ובענווה האופיינית לו נבוך מהמחשבה שהם העריצו אותו לא פחות. נעמי פולני הייתה עבורו המלכה האם; יפה ירקוני האלילה הנצחית; ליא קניג הגברת הראשונה של התיאטרון; שלוימל'ה בר שביט שותף נערץ ואח גדול; יהודה בארקן ויגאל בשן, חברי נעוריו שנאלץ להספיד בטרם עת; דני ליטאי מנטור ואב טיפוחיו; ויאיר רוזנבלום, חבר הנפש שהלחין את שירו הראשון ועודד אותו להפוך לפזמונאי.

הילד הרמת גני, שבגיל 11 חזה לראשונה בלהקת הנח"ל עם כוכביה הגדולים איתמר כהן ונחמה הנדל, הגשים שבע שנים מאוחר יותר את שאיוותה נפשו, כשהצטרף כשחקן וזמר ללהקת חלומותיו. הוא כיכב בשלוש מתוכניותיה המצליחות ("שמש במדבר", "בפעם השמונה עשרה" ו"מהנח"ל באהבה") ואף היה למפקדה. עוד בהיותו בצבא, התקבל לקול ישראל כעורך, מפיק ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה קלה, אז גם נפטר משם המשפחה שהוריש לו אביו והפך מאבינעם קליינמן לאבי קורן.

בשנת 2015 זכה בפרס מפעל חיים מטעם אמ"י, וב־2018 הוענק לו פרס אקו"ם על תרומתו לזמר העברי ולתרבות הישראלית. אפשר היה לצפות מיוצר רבגוני וברוך כישרונות כקורן שיטפח על שכמו ויבשר בחוצות על זכייתו בפרס - אך לא הוא. הרברבנות לא הייתה טבועה באופיו הצנוע.

דקות ספורות לאחר שהתבשר על הזכייה בפרס אקו"ם, הזדמן לנו לשוחח, מבלי שידעתי על הכבוד שאך לפני רגע חלקו לו. שלושה חלקים היו לשיחה. חלקה הראשון היה מעוטר בסופרלטיבים לכמה מהיוצרים הצעירים שאותם חיבב במיוחד. את חלקה השני של השיחה הקדיש לזיכרונות מנעמי שמר, אילנה רובינא ולהקת הנח"ל. ובחלק השלישי סיפר על תוכניותיו לעתיד. המילים "אקו"ם" ו"פרס" לא הוזכרו. כשסיימנו לדבר, התיישבתי מול המחשב, ומכותרות האתרים למדתי על זכייתו בפרס. צלצלתי אליו מיד. "איך לא חשבת לספר לי דבר כזה?", שאלתי. "רק על אחרים לספר ידעתי", השיב.

"כבר כאבנו אלף צלקות
עמוק בפנים הסתרנו אנחה
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן

את הגשם תן רק בעתו
ובאביב פזר לנו פרחים
ותן לה להיות שנית איתו
יותר מזה אנחנו לא צריכים"
(מילים: אבי קורן, לחן: שמואל אימברמן)

תמונה ראשונה
אוקטובר 2015, צהרי שישי קיציים. אני מגיע, ביישן וקמעה חושש, לפגוש בפעם הראשונה את אחד הפזמונאים הנערצים עליי. כחוקר מוזיקה מתחיל, הופתעתי שאדם בעל זכויות רבות ביצירה המקומית והשפעה שקשה לכמת על התרבות הישראלית, ניאות לפגוש אותי, להקדיש לי מזמנו ומתשומת לבו - ללא כל תנאי או אינטרס.

בבית קפה בשכונת פלורנטין בתל אביב הוא ישב מחויך, כובע לראשו שלא עמעם את ההילה שזרחה ממנו ושגרמה לעוברים והשבים לגשת אליו, ללחוץ יד, להחמיא לו על שיריו ויצירותיו ולגרום לו להסמיק בכל פעם מחדש. "שאל אותי כל מה שאתה רוצה ואענה לך כל מה שאני רוצה", אמר בשנינות האופיינית לו, ובן רגע הפך מאדם זר לחבר הכי טוב. במשך כשעתיים גולל בפניי את סיפור חייו, הפגיז באנקדוטות מרגשות על הקריירה הענפה כיוצר וכאיש רדיו ותיק (אחרי קול ישראל שידר גם בגלי צה"ל, בין השאר את "ציפורי לילה מארחות") ולא חסך טיפים לכותב מתחיל שכמותי.

שעות ספורות לאחר הפגישה, טרח וכתב לי הודעה אישית: "ממרום גילי וניסיוני - תן לי לעוץ לך, ברשותך, עצה אחת: המשך לעשות את מה שאתה כל כך אוהב. עשה זאת בלב שלם ובכוונה מלאה. תיהנה מהעשייה ומהדרך. אל תזנח עם זאת את החלום. הוא יתגשם. גם אם יתמהמה - בוא יבוא. זכור - ככל שהדרך קשה יותר ורבת־חתחתים - הניצחון יהיה מתוק יותר". זו הייתה הפגישה הראשונה - אך בהחלט לא האחרונה.

"יש אמת בכוכבים
כך אומרים החברים
כוכבים לא משקרים אם תאמין"
("כוכבים לא משקרים",
מילים: אבי קורן, לחן: יגאל בשן)

תמונה שנייה
"כשהשתחררתי מלהקת הנח"ל, החבר הטוב שלי יאיר רוזנבלום, שהיה קצת גדול ממני בגיל, עשה צעדים ראשונים בתחום ועדיין היה קשה לו להשיג טקסטים כי הוא לא היה מוכר", סיפר קורן. "הייתי נוהג לבוא אל בית הוריו, והיינו משתעשעים כשהייתי כותב טקסטים למנגינות שהוא יצר. לא ידעתי שזה מה שארצה לעשות כל חיי, אבל כתבתי.

יום אחד הבאתי לו טקסט שכתבתי בשם 'דרך אגב', והוא הלחין אותו. יאיר התחיל לעבוד עם צמד דרום. הוא נתן להם את השיר הזה, והם ביצעו את השיר יומיים אחרי שקיבלו אותו בשידור חי בתוכנית הרדיו 'תיבת נוח' של גלי צה"ל. השיר הצליח. ההרגשה הזו, של לשמוע מילים שכתבת לבד במטבח בבית עם מנגינה, עיבוד וקולות ששרים את זה וקהל שמוחא כפיים בסוף - זה היה חדש לי".

יריית הפתיחה הולידה קריירה יצירתית מפוארת. כפזמונאי חתום קורן על כמה מהשירים הגדולים בזמר העברי: "שלווה" (להקת הנח"ל), "בוא הביתה" (שולה חן), "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (שלמה ארצי), "רוח שטות" (יהורם גאון) ו"באביב את תשובי חזרה" (צוות הווי הנח"ל). רשימה חלקית ביותר.

כעורך, מתרגם וכותב הוא אחראי לכמה מההצלחות הבימתיות הגדולות בתיאטרון. "פדם פדם" (סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף), "ברנשים וחלומות" (מחווה מוזיקלית ללהיטי המיוזיקל הגדולים מכל השנים), "צלילי המוסיקה" (תרגום), "קרליבך חי" (משירי רבי שלמה קרליבך) ומופע המחווה ללהקות הצבאיות - "הלהקות חוזרות". למעשה, הוא עסק בכך עד יומו האחרון.

קורן אף נגע בקולנוע, כשכתב את הפסקול והתסריט (לצד שמואל אימברמן) של הסרט המצליח "חמש חמש". "לא התייחסתי לפזמונאות כמקצוע - למרות שזה בהחלט מקצוע. היו כמה סוגי פזמונאים, ובהם כאלה שכותבים כדי שהשיר יהיה שלאגר וכאלה שכותבים לחפלות ולפסטיבלים. כמו שיש בוטיק, כלבו, חנות מותגים והזמנות של בגדים באינטרנט, כך הפך הפזמון גם לסוגות שונות, שיוצאות החוצה בדרכים שונות לקהלים שונים", הוא אמר.

"זה השיר שלא אשכח
גם אם את מזמן הלכת
הוא שלי והוא שלך
והוא לשנינו רק שייך

ומאז חלפו שנים
ועברו אלפי שירים
אך בינינו שיר יחיד
נשאר תמיד"
("אני זוכר רק שיר",
מילים: אבי קורן, לחן: אבי טולדנו)

בשלהי 2016 החל קורן לכתוב מדור קבוע במוסף שישי של "מעריב" שנקרא "כך היינו", ובמסגרתו חלק כבוד לענקי התרבות, שחלקם נמחקו מהזיכרון. אני לא יודע איך אנשים מצליחים לכתוב טורים בקלות. אני יושב ימים רבים ושובר את הראש רק להתחיל לחשוב איך אני רוצה לכתוב ומה אני רוצה להעביר. אלו ממש חבלי לידה עבורי, אבל אני מרגיש שאני חייב את זה לאותם אומנים שבזכותם יש לנו תרבות.

אפילוג
בערך באותו זמן שבו התחיל לכתוב את המדור, התגלתה בגופו מחלת הסרטן. ההומור, האופטימיות והחדות לא משו מפיו ומעטו. הוא המשיך להופיע, לכתוב, להתראיין ולגמוע תרבות בכל דרך. ב־1 בפברואר 2021, עם ההידרדרות במצבו הבריאותי בשל מחלת הסרטן שעמה התמודד בשנים האחרונות, אושפז קורן בבית החולים בילינסון. בדרכו לבית החולים לא ויתר על שליחת הטור השבועי.

"זה היה רגע עוצמתי", סיפרה אהובתו שולה חן, בראיון ל"מעריב". "עמדנו ליד הדלת ופתאום אבי נעצר. הוא אמר: 'רגע', ורץ למחשב לשלוח את הטור האחרון. זה היה הכי חשוב לו. הוא מאוד אהב לכתוב את הטור. אם היה יודע שזה הסוף, היה כותב עוד שלושה טורים לפחות".

כעבור עשרה ימים נשם את נשימתו האחרונה, כשהוא מחובק על ידי בני משפחתו. שולה, הילדים מילי ואיתמר והנכדים. בן 75 היה במותו. הטור האחרון, שפורסם לאחר פטירתו, הוקדש לשחקנית המיתולוגית ולמייסדת תיאטרון הקאמרי בתיה לנצט. עם היוודע דבר פטירתו, החלה מסכת הספדים שהייתה בוודאי גורמת לו להחסיר פעימה. פוליטיקאים, אומנים, קולגות, חברים ואנשים שגדלו על שיריו - ביכו את לכתו, חלקו חוויה או זיכרון ממנו או מיצירתו והודו לו על ששורר ביצירתו את המציאות שלהם בצורה מדויקת, אותנטית וכל כך ישראלית.

"אם תשאל אותי, 'אני חי כמו עשב בר' הוא השיר שלי שהכי אהוב עליי ואותו הייתי רוצה על קברי", סיפר בראיון ליעקב בר־און ב"מעריב" לפני מספר שנים. "לאחר כל הגלגולים שעברתי - אני אכן מרגיש כמו איזה עשב בר".

"זיכרונות ישנם עמי
הספוגים בשירתי
כאשר יבוא יומי
הם ילכו אולי איתי

את שיריי על דף ארשום
הם חלבי והם דמי
שמור אותם בבוא היום
כי השאר יאבדו עמי"
("אני חי כעשב בר" - נוסח עברי: אבי קורן, לחן: יעקב הולנדר)

כמחווה לזכרו, צללנו לארכיון, שלפנו את הטקסטים שאהבנו במיוחד וביקשנו ממושאי הטורים או מבני משפחותיהם לחלוק את זיכרונותיהם מהאיש.

הקול השני שלי
שולה חן
אני לא מאמין שיש צורך בגילוי נאות, אבל אם כן, אז שולה חן היא האמא של ילדיי והסבתא של נכדיי ואהבת נעוריי וחברת חיי. האמת, אני אגיד לה, האמת ששנים ניסיתי לדמיין אותך בת 40, 50, 60. מודה שאל 70 אפילו הדמיון שלי לא העז להפליג. כשהשתחררת מהצבא, היית תיכוניסטית שגנבה את ההצגה במחזמר "איי לייק מייק". שנתיים אחר כך היית נערה בת 16 תמימה ומאוהבת במחזמר "פנטסטי" בהבימה.

אחר כך היית נערת פרחים זרוקה במחזמר "קרחת", והיית כבר אמא כששרת את שירי תנועות הנוער. ואמא לשניים כשהיית נערה מושבניקית שחולמת על החייל שלה בסרט "חמש חמש". התפקידים לא נתנו לך להתבגר. ואלה שהתאהבו בך בלהקת הנח"ל לא הסכימו שתתבגרי, כי הם מתעקשים לשמר דרכך את הנעורים שלהם. וככה השנים חלפו והשאירו אותך נערה פעורת עיניים עם קול צעיר, חזק ובוטח. הקול הכי ישראלי, אמרה פעם מישהי ששנינו אהבנו מאוד.
(29 ביולי 2017)

שולה חן כותבת:
"אבי נהג לספר בגאווה על הפגישה הראשונה שלנו, ואני לעולם לא אשכח את היום שבו הגעתי, מלווה בהוריי מנהלל ליפו, לבחינות ללהקת הנח"ל. כשסיימתי לשיר, ירדתי בגרם המדרגות ועיניי פגשו בו לראשונה. התפעלתי מיופיו של הבחור. כשהתקבלתי ללהקה והכרנו - הרומן ניצת ומיד הפכנו לחברים.

"אחרי מלחמת ששת הימים, נישאנו על הדשא בנהלל. בדומה לשיר הידוע, הגשם בא ושטף את הכל. השמיים בכו ואנחנו צחקנו. אם לא די בכך, בדרך לחתונה החליק רכב עם חברי להקת הנח"ל שהיו בדרכם לחגוג עמנו, ונאלצו 'לבלות' בחדר מיון. "כשהשתחררתי, התקבלתי למחזמר 'איי לייק מייק'. בכל פעם שאבי הגיע לאסוף אותי, החבר'ה נהגו לקרוא לו 'מר חן'. כולם ידעו שהוא תמיד נמצא שם בשבילי.

הוא ליווה אותי בכל הדברים שעשיתי. הוא יעץ לי, הדריך אותי, היה המנטור שלי. הוא האמין בי יותר מכל אדם אחר, ליווה אותי בכל הקלטה ובכל בחירה, ניהל עבורי משא ומתן עם חברות תקליטים וכמובן, תרגם לי את רוב שירי התקליט הראשון - 'שלכם, שולה חן' (שם שהוא נתן), בהם 'בוא הביתה'. אבי היה מעורב בכל צעד בקריירה שלי והיה קול שני עבורי. הוא קרא והכיר אותי כמו שאף אחד אחר לא.

"גם אחרי שהתגרשנו, לא באמת נפרדנו, כי הקשר בינינו היה שזור בחירות שאין שנייה לה, גם בזמנים הקשים. תמיד אמרתי לו: 'יום אחד ייקחו מאיתנו את הגירושים'. היינו בקשר טוב גם כשהוא גר בצפת. כשהוא חזר לתל אביב - היינו נפגשים כמעט כל יום. "בשנותיו האחרונות העלינו יחד את המופע 'כל הדרך חזרה', כשהוא היה מספר את הסיפורים מאחורי השירים שלי, שלו ושל אחרים ואני הייתי מבצעת. הוא היה אנציקלופדיה בלתי רגילה לתרבות ולזמר. מעיין בלתי נדלה.

"לפני כמה שבועות הופעתי בתיאטרון הבימה, במופע מחווה למחזות זמר. ביצעתי שם שירים מהסרט 'חמש חמש' שאבי כתב. כשירדתי מהבמה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לשאול את אבי: 'איך היה?', ושוב, כמו בכל מופע בשנה האחרונה, אני מתקשה להאמין שאבי איננו ושאין לי למי לספר את הדברים הקטנים והגדולים שאני עוברת. הוא היה איש סודי. אומרים שהגעגוע חולף עם הזמן, אך אצלי הוא רק מתחזק. בכל רגע אני מרגישה מחדש את חסרונו".

היא עצמה פרס
נעמי פולני
המלכה האם, היא נעמי פולני, מעדיפה שהחל מהשנה, ביום הולדתה שחל היום בדיוק, נחדל למנות את מניין שנותיה. אפשר היה להתחכם ולהשתמש במטבע הלשון שהיא עצמה טבעה, ולומר שהיא "שמוניסטית פלוס", אבל מהו הפלוס הזה לעומת הפלוסים הרבים האחרים שיש לה. בינינו, לא היא ולא איש מחבריה מוכנים להשלים עם גילה הביולוגי. ואם יש מישהו שמוכן לתת לה את הגיל הזה, הרי שבין כך ובין כך היא לא תיקח אותו. אז למה להתעקש?

בפייסבוק קיימת קבוצה. "פרס ישראל לנעמי פולני", קוראים לה. פתאום אני מבין כמה זה מגוחך. לבקש פרס ישראל לנעמי פולני? הרי היא עצמה פרס ישראל. לא ככה?
(4 באוגוסט 2017)

נעמי פולני כותבת:
"כולם דואבים את חסרונו של אבי. הוא היה אדם אהוב על ידי כולם. כולם שמחו לקראתו, מסוג האנשים שכשאתה רואה אותו - הגוף צוהל משמחה לקראתו. היה תענוג לחבב אותו ולאהוב אותו. היו לי תוכניות רבות לגביו והוא כל כך חסר לי. "בלכתו, כולנו איבדנו אוצר יקר. הוא היה חמדה, עדנה ורוח חביבה לכל אדם. הוא היה מלא תבונה, והיה כל כך נוח להיוועץ בו כשאתה זקוק לאוזן, היה נעים כל כך להימצא איתו.

"כולנו ידענו שהוא חולה במחלה מזופתת, אבל הוא התהלך כאחד שהדאגה סרה ממנו כמו נחלץ מהבעיה, ולכן מותו היה מפתיע. קשה היה למצוא על פניו את המועקה. "כל מכריו ומוקיריו ראו בנוכחותו כוח המקל על המציאות הלא פשוטה שבה אנו שרויים, הוא היה התגלמות הטעם הטוב בקרב כל מכריו ומוקיריו".

אמור רק להתראות
יפה ירקוני
אני עומד לראיין ברדיו בפעם הראשונה בחיי. המרואיינת הראשונה שלי היא יפה ירקוני, שחזרה מסיבוב הופעות מוצלח בדרום אמריקה. באולפן, לפני שמתחיל הראיון, היא מציעה לי שאשאל אותה כמה שאלות שלא שאלו אותה מעולם, כדי שהראיון יהיה מיוחד ושונה. וכך, בעצתה אני מסיים את הראיון בשאלה חוצפנית.
"יפה", אני אומר לה, "אפשר לדעת בת כמה את?".
"אוהו", היא עונה ומשחקת את המופתעת ומיד ממשיכה: "אם הייתה לך החוצפה לשאול, אז אני אענה". והיא עונה.
"41 זה כבר לא ילדה. עד מתי את מתכוונת להמשיך להופיע?", אני מתחצף אליה כמתוכנן.

למחרת השידור הפך הראיון לשיחת היום ולוויכוחים במסדרונות ובמזנון. הדעות נחלקו כמובן לאלה שכעסו על עזות המצח של הצעיר הזה, שרק קיבל הזדמנות ראשונה לראיין מול המיקרופון וכבר הוא מפר את כל כללי הנימוס. היו שהציעו לי להתקשר אליה ולהתנצל. והיו גם כאלה שפרגנו ובירכו ואמרו לי "שמע. בטח מצאת חן בעיניה, אם היא הסכימה לענות לך ולא עזבה את האולפן".

וזמרת אחת, מלכת הזמר, אמרה לי שהיא לא אוהבת את זה ששאלתי בשידור את יפה ירקוני בת כמה היא. "למה?", שאלתי. "כי עכשיו יידעו כולם גם בת כמה אני", ענתה. איך מסיימים סיפור כזה. איך נפרדים מהאישה הזו, שהייתה לי אם ואחות. זו שביום הראשון לשנה החדשה ימלאו חמש שנים למותה. לא מסיימים ולא נפרדים. הרי היא בעצמה שרה פעם: אל נא תאמר לי שלום. אמור רק להתראות.
(1 בינואר 2017)

רותי ירקוני, בתה של יפה ירקוני, כותבת:
"זו הייתה התקופה של לפני מלחמת ששת הימים, ואמי כונתה 'זמרת המלחמות'. ערב אחד היא צלצלה לאבי קורן, שבדיוק השתחרר מלהקת הנח"ל, והזמינה אותו לבוא אליה הביתה. כמעריץ של אמי הוא התרגש מאוד. כשהגיע, היא פתחה את הדלת עם חלוק ירוק. הוא סיפר לי שכשראה אותה, חשב שהוא 'הולך למות' שיפה ירקוני הגדולה מקבלת את פניו עם חלוק היא הגישה לו מנגינה צרפתית וביקשה ממנו לכתוב שיר על שלום ולא על מלחמה, אז הוא כתב לה את השיר 'כבר עייפתי', אחד משירי השלום הראשונים במדינתנו".

"מאז הוא היה כמו אח עבורי, כמו חלק מהמשפחה. הוא ושולה והילדים היו מגיעים אלינו הביתה באופן קבוע. גם כשהייתה חולה, הוא הגיע בכל שבת. זו הייתה חברות אמיתית. הם כל כך אהבו אחד את השנייה. המוות שלו היה בשבילי כמו לחוות עוד פעם את מותה של אמי. השנה מלאו עשר שנים לפטירתה, וכולם שאלו אותי מי יוכל לספר עליה - אבל אין מי שיכול לעשות זאת יפה וטוב כמו אבי.

"הוא ליווה אותה להופעה האחרונה בחייה עבור בנק דיסקונט. ההופעה נקבעה זמן רב לפני שמצבה הידרדר. בצהרי ההופעה אבי הגיע אליה הביתה והסביר לה מה עליה לעשות, וכל שעה היא שכחה. הגענו לאולם. אמי הייתה אמורה לעלות על ג'יפ ולשיר מחרוזת משירי הפלמ"ח. לפני שעלתה לג'יפ היא אמרה: 'אני לא עולה בלי אבי'. היא טיפסה על הג'יפ בקלות ולאבי זה היה קשה וצפוף, אבל הוא עשה זאת. ההופעה שלה הייתה נהדרת. כשהג'יפ עצר, היא שאלה את אבי: 'מה קרה עכשיו?'. אז החלטנו שיפה לא תעלה יותר על הבמה".

אני לא יכול ללכת
יגאל בשן
ואני חושב איך מתעתעים בנו החיים. לפני ארבע שנים, כשהתגלתה בי המחלה הארורה וכשהחליטו החברים לקיים בצוותא ערב לזכרי בעודי חי, הם פנו כמובן ליגאל. הוא התלבט והתחבט וממש סמוך לאירוע התנצל ואמר לאיתמר, הבן שלי, שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בזה. דיבר על סבל פיזי. דיבר על כאבי תופת. דיבר על עוד דברים, ואני הבנתי. הבנתי וחרדתי. ועכשיו - עכשיו מוציאים את הגופה מהבית ועכשיו אני זה שלא אבוא. כי עכשיו אני לא מסוגל לעמוד בזה.
(14 בדצמבר 2018)

מיקה בשן, אלמנתו של יגאל וחברתו הטובה של קורן, כותבת:
"שנה חלפה מאז נפרדנו מאבי. אהבתי אותו. אבי ליווה את יגאל, חברו הטוב, מאז שחרורו מלהקת פיקוד הצפון וכתב לו מספר שירים, שאותם יגאל הלחין. את 'כוכבים לא משקרים' יגאל היה שר בכל ההופעות שלו. הוא היה גאה בו. גם בשיר 'לקראת שבת', שהוא ביצע בפסטיבל הזמר המזרחי.

"אהבנו מאוד את אבי, שבדרכו הכל כך עדינה, צנועה וחמה העביר ליגאל שירים שכתב, כדי שיגאל ילחין אותם לאלבומו הראשון. לימים היינו גאים בו כשנבחר להיות קונסול תרבות בניו יורק. יצא לנו לבקר את שולה ואבי שם. אבי היה איש משפחה חם ואוהב, שתמך בקריירת השירה של רעייתו. היינו גאים בהם. לפני שנתיים ישבתי עם אבי לשיחה ארוכה, שבה סיפר לי על מצבו. דיברנו רבות על יגאל ועל איך שהחיים שלנו הצטלבו. יהיה זכרך ברוך, אבי שלנו".

מאחרוני הנערצים עליי
ישראל גוריון
הפעם הראשונה שראיתי את צמד הדודאים בהופעה הייתה במחנה קיץ ביער בחדרה. הייתי אז בן 13 בערך, והם כבר התחילו להיות מושמעים ברדיו עם שירי ה"הו הו" ועם “שיר לחג עשור", שכתבה מוזיקאית צעירה שקראו לה נעמי שמר, לכבוד חגיגות העשור למדינתנו הצעירה. כל מה שידעתי עליהם זה שלדודאי השמן קוראים בני ושמו של הדוד הרזה שגם מנגן בגיטרה הוא ישראל.

אחר כך, כשגדלתי והתבגרתי והתמלאתי ורק הדוד הרזה נשאר צעיר ורזה, גיליתי שהוא גם פנטומימאי מחונן ובמאי מקורי, וצייר מוכשר שרושם רישומים מדהימים, ורקדן נפלא. כן, כן, אולי אתם לא יודעים, אבל בישראל גוריון גלום כל שפע הכישרונות הזה. ואתם יודעים מה? למרות השפע הזה הוא גם צנוע. כל כך צנוע, עד שלפעמים הוא כאילו מתנצל על שבורך בכל כך הרבה מתנות. ישראל גוריון, מאחרוני הנערצים עליי שעוד נמצאים כאן איתנו. האיש שפעם היה יותר מבוגר ממני, חוגג יום הולדת 85. “החתולה שלי לא יודעת בת כמה היא ושהיא תמות פעם. אני מקנא בה", אמר פעם. ואני מקנא בך, ישראל.
(אבי קורן בטור שהקדיש ליום הולדתו של ישראל גוריון ופורסם ב־7 בנובמבר 2020)

ישראל גוריון כותב:
"אבי היה ידיד אמת, ומיקי רעייתי ואני אהבנו אותו מאוד. המופע 'עומד לי על קצה הלשון', שאבי כתב עבורי עם הלחנים של בני נגרי והיה מהפכני בצורתו כמופע שירים גסים, היה להצלחה כבירה ונועזת. כיום, בעידן ה'מי־טו', המופע הזה לא היה עובר בשתיקה, אך בזמנו זה נחשב לסטנד־אפ נועז וקומי. זכיתי לשיר את שיריו בביצועי פנטומימה. "מאוד נהניתי לעבוד עם אבי, ובמשך השנים אהבנו אחד את השני תוך פרגון הדדי. צר לי על מותו של אבי. הוא חסר".

אל תדאגי, אני אחיה
זהרירה חריפאי
אביעזר, היא קראה לי מאז שהכרנו והתחלנו לעבוד לפני למעלה משלושה עשורים על "שלוש לפני שבת", השעתיים השבועיות שהגישה בגלי צה"ל בימי שישי ושאני הפקתי וערכתי. מאז אני הייתי אביעזר והיא הייתה זהריבה. זהרירה חריפאי. בשבוע הבא יחול יום הולדתה. שלושה שבועות אחר כך ימלאו שלוש שנים למותה. הספר שלנו "פרשה מוזרה היא" עדיין נמצא בשלבי כתיבה, כמו שנהוג לומר. ומכיוון ששבוע אחרי יום ההולדת של זהריבה יחול יום ההולדת של חנוך לוין, אז הפרקים מתוך הספר שעוד לא נולד - מוגשים לשניים כמתנת יום הולדת.
(9 בדצמבר 2016)

השחקנית, הבמאית והתסריטאית איה גרניט־שבא, בתה של זהרירה חריפאי, כותבת:
"את אבי קורן קיבלתי במתנה מההורים שלי. זהרירה חריפאי ושלמה שבא. הייתה ביניהם חברות חזקה ורבת־שנים, אבל מעל הכל הייתה אהבה מאוד גדולה בינו לבין אמא שלי עוד מימי קול ישראל ברדיו. 'אביעזר קורנליוס', ככה נהגה אמא שלי לקרוא לו, כל שבת בבוקר בשיחת הטלפון הקבועה שלהם, והוא קרא לה 'זהריבה'.

"לפני תשע שנים היא החליטה לכתוב ספר על היחסים שלה עם חנוך לוין. היא חשבה שהאדם שידע לכתוב את זה הכי טוב יהיה אבי. אביעזר. הוא מיד נרתם למשימה. נקרא לספר 'פרשה מוזרה היא', אמרה והוא מיד הסכים. "אחרי כמה ימים היא חלתה בסרטן ומיד אושפזה בבילינסון. אבי היה נוסע אליה מדי יום באוטובוסים, במשך שבעה חודשים, עם שקית ניילון ביד, בתוכה מחברת גדולה, מתיישב לצדה, כותב, בוכה, מעודד אותה וגומע כל מילה שלה.

"אחר כך היה מתקשר אליי ובוכה. "כשהצעתי לו שאקח אותו באוטו, לא רצה להטריח. כשהייתי צוחקת ואומרת לו שאפשר לדלג על יום, הוא לא היה מוכן. לא היה מוכן להפסיד אות, פסיק ופחד שאמא שלי תהיה עצובה. 'עכשיו זו המשמרת שלי', היה אומר לי. "יושב לידה, כותב ומקל עליה, מתחבר עם כל הרופאים במחלקה ומחבק גם אותי כל כך חזק. "מאותו הרגע נוצר בינינו קשר שלא היה תלוי באף אחד. אימצתי את השם 'אביעזר', וככה קראתי לו גם אני.

"כשאמא שלי נפטרה, הוא כמובן מיד התייצב אצלנו בבית. הוא כל כך בכה ובעיקר היה מוטרד מה יהיה עם הספר על חנוך. איך יצליח לכתוב אותו ושאולי אמא שלי תכעס אם לא יסיים אותו. אבל מעל הכל אימץ אותי לחיקו. אותי ואת מיה ואת הילדים שלנו. הוא ושולה היו באים אלינו לארוחות משפחתיות בשבת, היינו מדברים בטלפון על זהריבה ועל הספר ובעיקר הפך להיות לי לחבר, ליועץ. "מספר חודשים אחרי שאמי נפטרה, קיבלתי ממנו טלפון. שאלתי לשלומו. הייתה שתיקה. 'יש לי סרטן. אל תדאגי, אני אחיה'. "לא האמנתי. הרגשתי אשמה, כאילו כל החודשים האלה שישב ליד אמא שלי, החולה בסרטן, הביאו את זה גם עליו. הוא כמובן צחק ואמר ש'זהריבה לא הייתה מדביקה אותו, כי הוא הרי חייב לסיים את הספר על חנוך'. הוא צחק, ואני בכיתי בלב. "מאז עברו שבע שנים, אני חושבת. המשכנו כל הזמן להיות בקשר. הוא היה מתנצל על הספר שעדיין לא נכתב, ואני שמחתי לצחוק איתו ולשמוע אותו.

"אחרי שאבא שלי נפטר, הוא מאוד התרשם מיכולת ההנצחה שלי. הוא חשב שאני מארגנת טקסים מופלאה, לכל טקסי ההנצחה לאמא שלי הוא הגיע ותמיד התרשם, בחלקם השתתף, בחלקם שולה שרה. וגם לטקסים של אבא שלי הגיע, עד שהכריז 'את הטקס שלי את תארגני לי'.
"אמרתי לו ש'אביעזר' זה שם מצוין לפאב.

"צחקנו. "מדי פעם, כשדיברנו, שאלתי אותו אם צריך כבר לעבוד על הפאב והוא ענה שעוד אין לו כוונה להסתלק עד שיסיים את הספר של אמא שלי על חנוך. "לפני שלוש שנים הופיע אצלי עם שבעה עמודים. 'פרשה מוזרה היא'. כתובים מתומצת, מדויק, חד, רגיש, בלי אף מילה מיותרת. קצר וקולע, כאילו שמעתי את אמא שלי מדברת. שבעה עמודים מפתיעים. מאוד מאוד אהבתי את זה. "קשקשנו עוד על תמונות שנוסיף לספר וההתכתבויות שהיו ביניהם. התרגשתי והנחנו לזה. לא רציתי להעמיס עליו.

"הייתי מעדכנת אותו במה שקורה אצלנו בבית, תמונות של הילדים, בר מצוות. הוא בא לכל ההצגות שלי עוד כשהיה יכול, יושב ומעודד כמו הורה גאה. שבועיים לפני שנפטר עוד הסתמסנו. שאלתי לשלומו ושאני מתגעגעת אליו ומתי כבר יבוא וניפגש. הוא ענה לי: 'אני מתאשפז הערב בבילינסון, כי אני מתחיל לקבל תרופה ביולוגית. בילינסון. זוכרת? כשאצא, אצור קשר. אני אופטימי ללא תקנה. מחבק אותך, את מיה ואת הבנים'.
"אביעזר נפטר אחרי שבועיים בבילינסון. גם אמא שלי זהריבה נפטרה בבילינסון תשע שנים קודם לכן. "אהבתי את אבי קורן. מאוד מאוד מאוד. זהו. הגיע הזמן להקים לזכרך את פאב אביעזר, שכל כך הרבה זמן דיברנו עליו. אני בטוחה שזהריבה מחבקת אותך חזק עכשיו".

היה לי אח
מולי שפירא
בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, היא מלחמת אוקטובר, היא מלחמת יום הדין, ירדנו מולי שפירא ואני מרמת הגולן לאולפן גלי צה"ל כדי להפוך את כל מה שהקלטנו בשטח למה שנקרא "תוכנית צבע". בעוד אנחנו עסוקים במיון החומר העצום שהקלטנו, הופיע בפתח יאיר רוזנבלום. "אמרו לי שירדת מהגולן, אז באתי להשמיע לך משהו שעכשיו סיימנו להקליט", אמר.

לקחתי מידיו את סרט הטייפ שהביא. הטכנאי שם אותו על מכשיר אמפקס בגודל של ארון, חיבר את קצה הסרט לגלגל ריק ולחץ PLAY. והשיר "היה לי חבר, היה לי אח" התחיל להתנגן. המילים האלה של יורם טהרלב בסיטואציה הזו כששנינו, מולי ואני, עדיין נושאים את המראות והחוויות שהבאנו משם, ופתאום מתנגן השיר הזה, פתח את כל השסתומים והפיל את כל מערכות המגננה שלנו".
(29 בספטמבר 2017)

מולי שפירא כותב:
"אבי היה חבר ילדות, חבר נעורים וחבר בגרות. הוא היה אח עבורי. אהבתי אותו מאוד. הכרנו כילדים כשהוא הגיע לשחק בתיאטרון 'תילון' שניהלה אמי, והוא היה הילד האהוב עליה. מהרגע הראשון שבו נפגשנו, התפעלתי מהאינטליגנציה, הידע העצום והכישרון שלו. "בזמן מלחמת יום הכיפורים, גלי צה"ל וקול ישראל שידרו יחד, ואבי ואני היינו סוגרים יחד את מהדורת החדשות עם כתבות צבע, מקרב מטוסים ועד פזמונים.

"הוא היה יוצר ענק, זה כישרון שהיה טבוע בו, והוא בלט גם בתוכנית 'ציפורי לילה' שהגשנו יחד בשבתות בגלי צה"ל. אני הייתי אחראי על החלק הסיפורי והוא על החלק המוזיקלי. חזרנו להתחבר שוב בתקופתו האחרונה ודיברנו על לחזור ולשתף יחד פעולה, אך הוא נעלם ונאלם. אבידה גדולה".

אחי הגדול
שלמה בר־שביט
ישבנו אצלו בבית לפני שבועיים, כמו שנהגנו לעשות מדי שבוע בשנים האחרונות. לנחיריו היה מחובר צינור שהזרים חמצן לגופו. הוא התקשה בדיבור. שלמה בר־שביט התקשה בדיבור. כל מי שפגש בו אי־פעם מבין איזה אוקסימורון זה. "זהו. אני חושב שסיפרתי לך כבר את כל הסיפורים", הוא לחש.

פתאום נבהלתי. אמרתי לו שאם קשה לו לדבר, אז אני אדבר והוא יקשיב ויאשר. ואם יהיה לו מה להעיר או להוסיף, רק אז שידבר. לפני שאושפז בפעם האחרונה, ידעתי שזו הפעם האחרונה. איכשהו גדול השקרנים בעולם לא הצליח להתחמק ולהעמיד פנים כשאמרתי לו שנתראה כרגיל בשבוע הבא. יצאתי וידעתי שכשאחזור לא אמצא אותו בבית. בתחילת השבוע, בבוקר יום ראשון, מצאתי את ההודעה של איה, בתו של שלוימל'ה, שהייתה איתו ולצדו בכל השנים הקשות. טיפלה בו, סעדה אותו וללא ספק הוסיפה לו כמה שנים ואיכות חיים לשנים האלה.
שלוימל'ה, אחי הגדול, כבר לא יקיים את ההבטחה שלו להספיד אותי. ואולי כן, מי יודע.
(13 בספטמבר 2019)

השחקן עזרא דגן, חברם של אבי קורן ושלמה בר־שביט, כותב:
"הכרתי את אבי בשלהי שנות ה־60, כששנינו היינו בלהקות צבאיות מקבילות, הוא היה בלהקת הנח"ל ואני הייתי בלהקת גיסות השריון, ונהגנו להתראות לא מעט במפגשי חברי להקות.

"בפסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי הוזמנו שלוימל'ה בר־שביט, מני פאר, אבי קורן ואנוכי. גיליתי שזה היה מאוד קשה להשחיל מילה, כי אבי, מני ושלוימל'ה הפגיזו עם ארסנל הסיפורים שלהם על ההתחלה. "מאחורי הקלעים, בחדר האומנים של תיאטרון גבעתיים היה יין, ואבי ומני חיסלו את הבקבוק והיו שיכורים קצת ואיבדו טיפה שליטה, אבל הם היו במצב רוח נהדר והפציצו על הבמה את כל הסיפורים שידעו על התיאטרון. אבי ריתק וכישף את הקהל.

"אחר כך, כשהגיע תורו של בר־שביט, בכל פעם שהוא סיפר סיפור - אבי, שהיה קצת שתוי כאמור, היה מספר את הפאנצ'ים והורס לו. בשלב מסוים שלוימל'ה התרגז ואמר לאבי על הבמה, מול כולם, 'אבי, שמע, אני עובד קשה כדי לספר סיפור. לא יכול להיות ששנייה אחת לפני שאני זורק את הפואנטה אתה בא ולוקח לי את זה, זה בלתי אפשרי'. אז גם אבי עבר סדרת חינוך על ידי בר־שביט".

שפה וסיפור
נעמי שמר
שבוע לאחר מכן התפרסם בעיתון ראיון עם נעמי שמר. אני זוכר את התמונה שהופיעה במרכז הראיון: נעמי שמר מחזיקה בזרועותיה תינוקת חמודה. כותרת הראיון הייתה 'זה השלאגר האמיתי שלי'.

השלאגר האמיתי, ללי, ישבה מולי באולפן והקסימה אותי ואת המאזינים. כשנגעתי בנושא ההוא שהציק לרבים כל כך, דעותיה הימניות של אמא נעמי, ללי לא התחמקה ולא כיסתה. "נכון", אמרה, "מדברים עליה לפעמים ככה, שאני מתחבאה די טוב... אנחנו נורא חלוקות מבחינה זו... היא אמרה לי שאני שייכת לציבור התועים. כך בדיוק אני חושבת עליה. אבל כל חילוקי הדעות נגמרים כך".

אז, בזמן הראיון ההוא, הייתה ללי אמא צעירה לתינוקת בת שבעה חודשים בשם נגה, שסבתא נעמי כתבה לה ועליה שיר. כשהנכדה שלי נגה הייתה בת 6, סיפרה לה ללי על השיר. נגה שלי מאוד שמחה והתגאתה בכך שאת השיר "נגה" כתבה נעמי שמר בכבודה ובעצמה. כן כן, גם ילדים בני 6, ולא רק במשפחה שלי, יודעים מי זו נעמי שמר ושרים את השירים שלה.
(15 ביולי 2017)

ללי שמר, בתה של נעמי שמר, כותבת:
"מאוד אהבתי והערכתי את אבי, גם בגלל השירים, כמובן, אבל גם כי נפגשנו כמה פעמים. בשנת 1983 הוא הזמין אותי להתראיין בתוכנית הרדיו שלו שהוקדשה לבנים והבנות של… בתקופה ההיא מאוד לא רציתי להיחשף. רק אחרי שאמי נפטרה נחשפתי קצת יותר. אבל אז הוא הצליח לשכנע אותי, ונפגשנו והייתה שיחה מקסימה.

"אבי היה איש של שפה ושל סיפור, מנחה בחסד עליון של ערבי זמר. בדיעבד אני חושבת שלמדתי ממנו איך לספר סיפור. הוא עשה את זה כל כך יפה. הכתבות שלו ב'מעריב' היו מבריקות ומקסימות, דוגמה ומופת של איך לספר סיפור ולשזור לתוכו את ההיכרות האישית, לבחור מבין שפע של מידע את הדברים המעניינים. הוא היה איש מחונן.

"היינו בקשר ונפגשנו בנסיבות חברתיות אחרי שאמי נפטרה. מצאתי מכתב הערצה שהוא כתב לה עוד לפני שפגש אותה פנים אל פנים, וזה היה כל כך תמים ומתוק ומקסים. הבנתי ממנו שהוא חי את השירים של אמא. הוא אהב אותה והפגין בקיאות ביצירה שלה. היה ביניהם קשר מיוחד בשל האישיות שלו. הוא סיפר לי רבות כמה למד ממנה. "הוא היה קסם והתאבלתי עליו. למרות שאני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבהן התראינו, היה לנו קשר עמוק".