הראיון עם עמית דובדבני וארז אייזן, מהאמנים הישראלים המצליחים ביותר בתחומם שמרכיבים את אחד מהרכבי הטראנס הגדולים בעולם, "אינפקטד מאשרום", מתקיים בזום משלושה מוקדים: ביתו של דובדבני, 48, בסטודיו סיטי בלוס אנג’לס, האולפן של אייזן, 42, בלגונה ביץ’, בצדה האחר של אל־איי, וביתי בתל אביב.
מהבחינה הזו, הראיון הוא מיקרוקוסמוס לאלבום האחרון שלהם, “IM25", שהוקלט במוקדים שונים בעולם וחובר לו יחדיו על המחשבים של השניים. “אנחנו משתדלים להיפגש פעמיים בשבוע, חוץ מהדיבור האינטרנטי שהוא יומיומי", מבהיר דובדבני. “לשנינו יש משפחות, ילדים ופול עיסוקים".
ב־9 בפברואר יגיעו השניים להופעה בהאנגר 11 במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום החדש ויארחו בה אמנים שמשתתפים באלבום כמו נינט טייב, "התקווה 6", BLiSS ומאי ספדיה. “האלבום התחיל בתקופת הקורונה", מספר דובדבני. “הרבה שיתופי פעולה קרו מהאינטרנט. חוץ מנינט ויוסי (מזרחי – ק"ב) שגרים פה, כל השותפים שלחו לנו הקלטות מישראל, ונוצר אלבום מאוד מגוון. הוא התקבל יפה מאוד. זו הפעם הראשונה שאנחנו מנגנים את האלבום בלייב. נבוא עוד כמה פעמים השנה לעוד אירועים בישראל".
איך הייתה העבודה עם נינט?
דובדבני: “היה כיף לעבוד עם נינה, היא זמרת מצוינת ותפורה על השיר ‘Black velvet’. הרעיון היה לעשות קאבר, ניינטיז רוק־בלוז. יוסי הקליט הרבה גיטרות, השיר נשלח שוב ושוב ביני לבין נינט וארז. השירה של השיר הוקלטה פה, ואני לא הייתי מבסוט מההקלטה עצמה, וביקשתי ממנה להקליט שוב בישראל, היא הקליטה את זה שוב, וזו השירה שאתם שומעים. יהיו עוד דברים בהמשך".
אייזן: “נינט הכי פשוטה, זורמת, מגניבה ומצחיקה, מקצוענית על. כל טייק שלה פשוט אלוהי".
איך היה שיתוף הפעולה עם “התקווה 6"?
דובדבני: “אנחנו עובדים עם ‘התקווה’ כבר המון שנים. כל פעם שיש להם שיר חדש, הם אומרים: ‘אנחנו חייבים שאתה וארז תיתנו לזה נגיעה’. אנחנו אוהבים את הווייב שעמרי (גליקמן, מחברי הלהקה – ק"ב) משדר".
אייזן: “הסביבה הגיבה מעולה לאלבום. כשאלבום כזה, לא מסחרי מדי, מצליח להגיע למקומות הראשונים במצעד - זה כבוד. זה קיק לאגו. לעשות משהו שאנשים מבסוטים עליו, להיות ליד שמות ענקיים, ולהיות במקום הראשון - זה לא מובן מאליו".
דובדבני: “יש הרבה למה לצפות מאיתנו השנה".
אייזן: “מי שלא אוהב - מרביצים לו".
דובדבני: “על זה לא מדברים".
סאונד ייחודי
ההרכב האלקטרוני המצליח "אינפקטד מאשרום" כובש את הרחבות והמצעדים כבר רבע מאה, והספיק לאורך השנים להוציא 14 אלבומים שנמכרו במאות אלפי עותקים, בהם מאות טרקים, כולל להיטים בינלאומיים. כמו כן, ההרכב ערך אלפי הופעות בכל רחבי העולם ובפסטיבלים הגדולים ביותר מעבר לים.
איך זה להיות בדרכים בגיל כזה, כשיש משפחה?
דובדבני: “כיף בסופי שבוע לברוח ללהקה ולהיות בדרכים, אבל יותר קשה בהפקה המוזיקלית. אני וארז כבר לא יכולים לשבת שעות על גבי שעות באולפנים. יש לנו נשים שעוזרות לנו מאוד".
אייזן: “כיף מאוד. הקושי מתחיל כשאתה לא ישן יום־יומיים".
דובדבני: “אני כולה בן 28 (צוחק). עם הגיל זה יותר כיף לצאת לסופי שבוע, ככל שאתה יכול לעשות את זה. אם יש לזה גבול, בטוח יש, אבל לא מסתכלים עליו עכשיו".
אחרי הצלחה כל כך גדולה, מה השאיפות?
דובדבני: “עוד שיתופי פעולה, פסקולים של סרטים, משחקים. הרצון הוא ליצור ולהפיק מוזיקה. המזל הוא שיש לנו עדיין רצון. זה האתגר הגדול של להקות שקיימות הרבה שנים - לשמור על התשוקה. אם המוזיקה היא לרחבת ריקודים, היא צריכה להיות רלוונטית. ילד בן 18 שונה מבן אדם בן 30, וילד בן 18 של היום שונה מילד בן 18 של לפני 20 שנה. צריך להיות רלוונטי ולהקשיב להרבה אמנים צעירים כדי לראות מה מרקיד את הצעירים. אם אתה עושה מוזיקה לרחבת הריקודים, אתה צריך להיות מודע לעכשווי".
דמיינתם שתגיעו להצלחה כזו?
אייזן: “רצינו להגיע לאנשים, לא סתם ישבנו שמונה שעות באולפן ועשינו מוזיקה. אבל אתה לא חושב שזה יתגשם. דברים התגלגלו לטובתנו בהרבה עבודה קשה".
מה סוד ההצלחה שלכם לעומת הרכבים רבים שנעלמו?
דובדבני: “יש לנו סאונד ייחודי. זה הוציא אותנו מחבילה של רבים. לזה תוסיף עבודה קשה, מלא כישלונות ומלא הצלחות. התגלגלנו להיות הרכב גדול. בהתחלה עשינו מה שאנחנו רוצים, וחשבנו איך אנחנו מנגנים בהכי הרבה מסיבות. דברים התגלגלו, דברים קרו. יש לנו הרבה מזל, אבל יש שיגידו שמזל זה לא באמת מזל".
אייזן: “לא סתם אמרנו שאנחנו עובדים קשה. וגם עבודה קשה היא לא תמיד קשה כשהיא כיפית".
איך שומרים על הזוגיות המוזיקלית שנים רבות כל כך?
אייזן: “לוקחים דברים בקלילות, גם אם מגיעים מכשולים. צריך להיות פחות דרמה קווין".
דובדבני: “אנחנו אוהבים לעשות מוזיקה יחד ולהיות בדרכים. צריך לנהל את הכספים כמו שצריך. בלהקות רוק יש לא פעם סמים ואלכוהול, אבל אנחנו התכנסנו לעשות מוזיקה וזה עובד בשבילנו".
אז אתם כבר לא יושבים על הסטריאוטיפ של כוכבים שעושים המון סמים ואלכוהול?
דובדבני: “נו, ברור. כמה אתה יכול לעשות סמים ואלכוהול. זה דבר שיותר מתאים לגיל צעיר. יש פתאום רופא שאומר ‘יש לך לחץ דם’. אני לא בסמים הרבה שנים".
מה הקשר עבורכם בין מוזיקה, יצירה וחומרים משני תודעה?
דובדבני: “אנחנו יוצרים את המוזיקה סאחים תמיד. לפעמים בן אדם בא ואומר: ‘זה שינה לי את תודעת החיים’. אנחנו עושים מוזיקה שתרקוד אותה הכי חזק בסוף השבוע ותשמור אותה למהלך השבוע. אנחנו לא חושבים על השינוי התודעתי שאדם חווה מהמוזיקה שלנו. אנחנו לא עושים מוזיקה כדי שתיקח סמים איתה, הכוונה היא שתשמע את המוזיקה ותצלול אליה. אם אתה מצליח לרקוד על המוזיקה סחי, או שסבתא שלך אוהבת את זה - אז הצלחנו. אנחנו קודם כל מרקידים סבתות. סבתא טראנס זה הקטע שלנו".
אייזן: “ללא ספק מוזיקה היא משהו שיכול לקחת אותך למקום אחר, במיוחד אם אתה נותן לזה הזדמנות. אתה יכול להרגיש משהו שונה, זה כמו מדיטציה, יש אנשים שזה עוזר להם עם דיכאון. לא היינו מודעים לזה כשהתחלנו. במסיבות אתה רואה קהל נכנס יותר עצוב, ואחרי 20 דקות אנשים קופצים".
משהו אקסטרה
השנה מציינים חובבי הטראנס גם 25 שנה לעצרת “תנו צ’אנס לטראנס", שהתקיימה בכיכר רבין במחאה על פשיטות חוזרות ונשנות של המשטרה על אירועים, במה שהמארגנים טענו כי הוא רדיפה של קהילת הטראנס בישראל. לדובדבני ואייזן עצמם היה תפקיד מרכזי בהפיכת מוזיקת הטראנס לז’אנר מצליח בישראל. “הטראנס בישראל מצליח כיום", אומר דובדבני. “בשנות ה־90 המסר היה ‘שחררו מהעניין שאנחנו קהילת סמים’. כשביקשנו לתת צ’אנס לטראנס, זה היה דבר מחתרתי. לא שמעת ‘תן צ’אנס לטכנו’ - זה אומר שהצלחנו כי המוזיקה האלקטרונית נמצאת בכל מקום".
אייזן: “המשטרה כיום לא תסגור מסיבה כי זו מסיבת טראנס".
עבור הרכבים כמו "אינפקטד מאשרום", השנה האחרונה הייתה טובה במיוחד, לאחר שאחרי שנתיים של הגבלות ואיסורים בגלל מגיפת הקורונה, הקהל סוף־סוף חוזר לרחבות הריקודים. “כיף לחזור לפסטיבלים הגדולים", אומר דובדבני. “הקהל היה צמא למוזיקה אחרי הפסקה של שנה וחצי. הוא מחכה להופעות, נהנה. אנחנו יותר נהנים מאשר בתקופה רגילה. ניגנו במקסיקו בפסטיבל של 80 אלף איש. אנחנו מקווים שחזרנו למציאות נורמלית, הופעות גדולות והרבה אנשים".
באיזו תדירות אתם מגיעים ארצה?
דובדבני: “אנחנו באים לביקור עם המשפחות. רוב הקיץ הייתי בישראל, וישראל הייתה בייס נכון להופיע באירופה. הבחירה לחיות בלוס אנג’לס נעשתה ב־2005. רצינו לנסות להקליט בארצות הברית לשנה, וזה התגלגל לעד היום. יש פה המון מוזיקאים נהדרים להקליט איתם. החיים שלנו נוחים. למרות שלוס אנג’לס יקרה בטירוף, כמו תל אביב בישראל, כיף לנו ונוח לנו. לכן אנחנו הרבה שנים פה".
אתם מרגישים סלבס בישראל?
דובדבני: “כשהייתי בתל אביב, בא מישהו, זיהה אותי בשניצלייה ואמר: ‘שינית לי את החיים במסיבה ההיא’. אף פעם לא חשבנו ללכת לכיוון של להיות סלבס. אנחנו באים להופעות לעשות כיף".
תשקלו לעשות ריאליטי?
דובדבני: “רצינו לעשות את ‘נינג’ה ישראל’. אמרו לי: ‘אתה רוצה להיפגע על המסלול הראשון ולעשות פדיחות? אמרו שארז חזק מדי’".
ספרו על אירוע לא שגרתי שקרה לכם בהופעה.
אייזן: “הכי מלחיץ שקרה זה שמחשב נפל, והיה צריך להחליף אותו באמצע ההופעה. הנגנים שמעו ‘קחחח’. אבל לקהל זה פחות הפריע".
מה ההבדל בין הקהל בארץ לקהל במקומות אחרים?
דובדבני: “הקהל בארץ דומה לקהל בעולם, 'אינפקטד' פרצו את גבולות ה’פסיי־טראנס’. בארצות הברית הסצנה מאוד מגוונת. הקהל בא לשמוע משהו היברידי, ולאו דווקא מסיבת טראנס".
אייזן: “אנחנו עושים מופעים מיוחדים בישראל, דברים שהם לייב ומחוץ לקופסה. אנשים מחו"ל באים לראות כי המופע שונה. בישראל תמיד יש משהו אקסטרה. אנחנו גזענים".
דובדבני: “גזענות כלפי העולם?".
אייזן: “גזענות חיובית".