"נקודת אור בתוך כל הטירוף": אילון נופר ועמית שקל מ"מיומנה" על המופע החדש

לאחר 30 שנה מאז היווסדה, מיומנה חוזרת במופע חדש ואחר, "DNA". דיברנו עם אילון נופר, מייסדת הלהקה שחזרה אליה אחרי לא מעט שנים, ועם עמית שקל, מהשחקנים והזמרים היוצרים במופע, על יצירת אמנות בזמן מלחמה

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין

יובל חיים

11:40 07/06/2024

גלריה

"לא חזרתי לנהל את הלהקה, אלא רק לתהליך היצירתי של DNA. אני יודעת שהוא כן מאוד אוהב את המופע. מה שרציתי לתת זה המשכיות לתמצית של מיומנה. רציתי שהילדים של היום, שגדלים ולא נחשפו בעבר למיומנה יידעו מה זה הדבר הזה. הדבר הזה קשור לתהליכי עבודה, לא רק לתוצאה. זה מאוד מורגש על הבמה. כשבחרתי את השם 'DNA', לא ידעתי על מה תהיה ההצגה. כן ידעתי שאני רוצה לחזור למקורות של מיומנה, ולהיות נאמנה ליסודות היצירתיים שאיתם התחלנו. וככה לקחנו את זה למה זה בעצם אומר ה-DNA של כל אחד, טביעת האצבע הזו".

''ידעתי שאני רוצה לחזור למקורות'', אילון נופר היוצרת והמייסדת של \'\'מיומנה\'\' | צילום: רן בירן

"זה חיים שלמים. היינו בכל העולם בטורים. שמונה חודשים בספרד, משם חצי שנה לאמסטרדם. זה ממש חיים. זה מערכות יחסים, לפעמים הרבה יותר ארוכות מכל זוגיות שאי פעם הייתה לי", היא צוחקת. "ויקי בראל, עוזרת במאי שלי, עבדה איתי 17 שנים. מי שעשה איתי את ההפקה המוסיקלית זה עידו כגן, שהוא איתי מגיל 14. כשאתה נותן ומאפשר נראות לאנשים, כשנותנים להם באמת את המרחב להביא את עצמם בהתפתחות, שהדעה שלהם ושהרגשה שלהם היא באמת חשובה - אנשים לא רוצים לעזוב. הם מרגישים שהם מקבלים ונותנים בצורה מאוזנת. הם נהיים הדבר עצמו".

השחקן-זמר יוצר עמית שקל, מתוך המופע DNA | צילום: רנבי

עמית, שאחראי גם על עיבוד הקולות במופע, מספר על העבודה הווקאלית מאחורי הקלעים. "פתאום הרגשתי במגרש שלי. היצירה של הקולות, הכתיבה של הקולות ושל רוב השירים - אני עשיתי. הייתי גם קצת שותף לכתיבה, אבל האינפוט שלי זה מוזיקה. האתגר הכי גדול במופע, לדעתי, היה לתווך את הרגש המאוד מדויק של הסיטואציה הנוכחית דרך המוזיקה. לתת מקום לכל אחד להתבטא, לתת לסצנות לצאת החוצה בצורה הכי מדויקת. תהליך העבודה היה מאוד לא שגרתי. הדיוק של המוזיקה גרם לדברים להיות ברמה מאוד גבוהה. המופע הזה הוא מין שילוב מנצח של הרבה איכויות".

אך על אף הליהוק המוצלח והתחזיות האופטימיות, ה-7 באוקטובר לא פסח על ההפקה ושינה לכולם את התכניות. "זמן קצר אחרי שהתחלנו לעבוד פרצה המלחמה. המפיק דודי ברקוביץ' עשה החלטה שלא נהיה כמו שאר ההפקות. אנחנו נמשיך את החזרות. הוא אמר שמתישהו יצטרכו בישראל אור ותקווה ואנחנו נביא את זה. כולנו שמחנו", אומרת אילון.

אילון נופר עם רוני ארגמן, משחקניות-יוצרות המופע | צילום: צילום פרטי

ועדיין היו קשיים בדרך. אילון מספרת שמחצית מהצוות היה במילואים והשחקנים היוצרים, שמגיעים מכל רחבי הארץ, היו צריכים לצאת מהבית, כי ההופעה חייבת להימשך. עמית, שמהווה כאמור חלק נכבד מההופעה, הגיע לחזרות כל יום מראשון לציון, עיר שידועה כרוויית אזעקות. "הוא ממש סיכן את עצמו", מדגישה אילון.

"יצרנו לנו בועה, פשוט היינו נכנסים ושמנו לעצמנו כמנטרה שאנחנו באים להביא איזשהו מסר של אופטימיות". אילון, שאחראית בין היתר גם על המסרים החינוכיים במופע, משתפת כי "אחד המסרים שהכי חשובים לי זה שלכל אחד יש טביעת אצבע ייחודית משלו שלא ניתנת להחלפה, ואין עוד אחד כמוני בכל העולם". ההופעה שמונגשת להורים ולילדים כאחד נותנת, לדברי אילון, "את ההבנה שאין להם למה לשנות את עצמם, כי ככה כמו שהם זה טוב. ההבנה שלא נוכל להחליף אף אחד ושכל אחד מאיתנו הוא כל כך חשוב, ולכן גם שכל החטופים צריכים לחזור הביתה".

"האור הזה שהיה לילדים ולהורים בעיניים זה דבר שאי אפשר להחליף", נזכר עמית. "אני לא חושב שזה היה על חשבון המצב, אלא זה היה נקודת אור בתוך כל הטירוף הזה. בשבילנו זאת אמנות, זה להוציא את האמנות החוצה. התייחסנו למופע הזה מאוד ברגישות. שאלנו את עצמנו איך יוצאים עם זה ומתי, איך עושים את זה נכון".

''עבודה עם כוונה ורצון'', מתוך המופע | צילום: רנבי

לצד הקריירה האמנותית הענפה שלה, אילון נושאת סיפור אישי מטלטל. לפני כארבע שנים הספיקה לחלות במחלת הסרטן, מאותו זן שתקף את אימה, אחותה וסבתה, לאחר שהחלימה ממנו ב-2005. הפגישה עם הסרטן בפעם השנייה הביאה אותה לבצע כריתת שחלות ושדיים ללא שיחזור. מאז הספיקה להופיע בשנת 2020 בשער "לאישה", שהפך למיתולוגי מאז, בו היא נראית עם בלייזר ורדרד פתוח שמבצבצות מתוכו צלקות הכריתה. אילון הפכה לסמל נשיות של ממש, הספיקה להתרפא, אך גם לרפא אחרים במסגרת שיטה טיפולית שהמציאה, "הדיאגנוזה של אילון", ובאמצעות מנטורינג וייעוץ רגשי.

"יש תפקידים שהם כמו תפקידי חיים", מצהירה אילון. "הלכתי עכשיו ברחוב ואנשים עצרו אותי לספר לי מה הסיפור שלי עשה להם. מישהי כתבה לי שכל פעם שהיא רואה את הקליפ שלי היא מתחילה לבכות ושאני האור הגדול שלה. זה כובע אחד שאני לובשת מיני רבים. אני עושה גם הרצאות שמעודדות רלוונטיות לא מתפשרת, לסלול וליצור דרך, אבל הלב שלי הוא אמנות. שאני לא עושה אמנות ולא נמצאת במגע עם שחקנים יוצרים, זה לא זה. הכל זה גם וגם וגם. לא אכפת לי להיות מאחורי הקלעים. כל פעם שאמרו לי איך הסיפור שלי עזר למישהו, הייתי פשוט אומרת 'תודה'. לא ביקשתי את סיפור החיים הזה. התמודדתי איתו בדרך ייחודית, עם קבלה כזאת, כי אני אדם קצת אחר. זה בדיוק המסר של ההצגה הזאת, שגם אם לא מצאנו את המתנה שלנו עדיין אז אסור להתייאש, כי זה נמצא שם מעצם קיומנו".

גם סיפורו של עמית קשור ושזור ברמה האישית עם המוצג במופע. "אני אדם גדול, אני לא בנוי כמו רקדן נורמלי. היה לי אתגר מאוד גדול להיכנס לנעליים הגדולות האלה של מיומנה. ראיתי את כולם באודישנים עם בגדי ספורט, מתוקתקים. ישר יצאתי החוצה לוודא שאני במקום הנכון, ואחרי זה פשוט נכנסתי ואמרתי שאני נותן מה שיש לי. אם זה יעבוד- זה יעבוד. בסוף הייתי מאוד מופתע שאילון אמרה לי להצטרף".

החזרות שנמשכו ארבעה חודשים הצריכו מעמית עבודה קשה ואימון מנטלי עמוק. "הייתי צריך להיאבק בתוך המסגרת הזאת בדימוי גוף, דימוי עצמי וביטחון עצמי. להיות עם האמונה שזה שאני לא יודע לדפוק שפגט ולעשות סלטה באוויר, זה בסדר. היכולות שלי מספיקות. היו לנו חזרות של שבע-שמונה שעות ביום, ואתה יוצא אליהן שוב למחרת. עם כל זה הייתי צריך להיאבק בעניין הכושר הפיזי, שקצת התחלתי איתו מאפס. הייתי שם עם אגדות של כישרון על, ושאלתי את עצמי למה אני עושה בכלל את מה שאני עושה אם כל כך קשה לי. ואז דמיינתי את הרגע הזה שאם ילד רחב, גדול או מלא, יושב בקהל עם אמא שלו ורואה מישהו כמוני על הבימה, זה נותן לו השראה".

הדמיון של עמית אכן התגשם וקרה במציאות. "אמא ניגשה אליי באחת ההצגות ואמרה לי: 'אתה מגשים חלום של כל כך הרבה אנשים, אתה נותן השראה לכל כך הרבה ילדים'", הוא משתף בהתרגשות.

אילון מבהירה כי "כשאנחנו עושים את האמנות שלנו לבד, אין מי שיוציא אותנו מגבולות המוכר והידוע. הדבר שהכי משמח אותי והכי מעניין אותי בעולם זה איך אני נותנת לבן אדם ביטוי לשלל הכישורים שלו. זה זכות שיש לי. אין לי משפחה ביולוגית משלי, אז אני מרגישה שזה משהו שעובר דרכי. יש ביני לבין כולם שפה תנועתית, זה סגנון חיים. זה לא משהו שאפשר ללמוד בוידיאו, למשל. כמעט כל החבר'ה של מיומנה מלמדים סדנאות קצב וממשיכים ללמד את השפה הזאת. זה חלק ממי שהם, זה בדם שלהם".