"גדלתי בקריית אתא, במשפחה עשירה", הוא מספר על ילדותו. "אבא שלי היה בעל שבע מסעדות, שני בתים, 300 מטר אדמה. הייתי אוכל סטייקים על המנגל כל יום. אף פעם לא נתתי שידרסו אותי. תמיד הייתי בכבוד, כיבדתי את עצמי. זה מפתיע אותך? כי אתה חושב שמישהו מהקריות בשנות ה־60, ממשפחה מרובת ילדים, חייב לבוא מעוני? אני לא באתי מסלאמס".
בגיל 12 הוא עבר לקיבוץ דן, חוויה שהוא זוכר בחום: "המורים שם היו מצוינים, המסגרת החינוכית לאין שיעור טובה יותר מהעיר. קיבלו אותי בחיבוקים ונשיקות. לא הרגשתי גזענות". אבל בגיל 14, כשאביו החל לרדת מנכסיו, ברח מהקיבוץ: "אני המנהיג של עצמי, אף אחד לא מנהיג אותי. גם בגיל 6".
"הייתי שוטף לאבא שלי את המכוניות, מגיל שלוש. הייתי שוטף אליפות. השכלה? אם יש לך, אז יש לך את זה. לא למדתי א', ב'. לא סיימתי מחברות או כתבתי. אף פעם לא למדתי שום דבר. רק מהשלטים ברחוב הייתי מתחיל לקרוא לאט-לאט. אף פעם לא הצלחתי לראות בסרט את הכתוביות. עד היום אני קורא מאוד לאט".
כשהיה בן 17, אחיו יצחק נהרג בתאונת דרכים, שגם הוא היה מעורב בה. "היינו כמו חברים, בשבילי הוא היה לפני אבא שלי", לוי מודה. "אבא לא התאושש מזה. הוא נפטר שנה ושלושה חודשים אחרי כן".
מוזיקה זוועת עולם
לוי התגייס לגולני ולחם במלחמת לבנון הראשונה. הדברים שהוא אומר בהקשר הזה צפויים לעורר סערה: "הייתי מאוד אלים, קשוח, פייטר ולוחם. אם הייתי היום חייל בצה"ל, לא היו שבויים. הייתי הורג את כולם. ושורף גם. תן פקודה להביא לי כמה ליטר בנזין, נשפוך ונדליק".
התייחסותו למדיניות ישראל במלחמה היום ממשיכה באותו קו קיצוני. "אני לא מצפה מהממשלה שלנו לכלום", הוא אומר. "אני רוצה מהם דבר אחד: תנו לחיילים שלנו. שלא יכבלו להם את הידיים. אנחנו צריכים להיות ראשונים, לתקוף ראשונים, להשמיד ראשונים. זו לא בושה לרצוח רוצח. זו גבורה. היום אני אומר לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל החדש לא להכניס את החיילים שלנו רגלית. יש חיל האוויר, יש טנקים. מפציצים בלי הפסקה, למחוק את כל עזה לחלוטין, לגמרי. לא שהיא תהיה שטוחה, שהיא תהיה שרופה. ביבי נתניהו הוא ניצוץ של שאול המלך. הוא צריך לסיים את המלחמה עד האחרון שבהם. זו המלחמה שהתחילה בספר שמואל".
כללית, ההשקפה שלו על תחום המוזיקה בישראל ביקורתית מאוד: "המדינה עדיין בפיגור, התרבות המוזיקלית בארץ עדיין בפיגור. המוזיקה הלכה והידרדרה בשנים האחרונות, זה נעשה זוועת עולם. אמרתי, חכו עם הבינה המלאכותית. עושים היום כל מיני חיקויים. בסופו של דבר, השיר הוא רק הדרך. המטרה היא להגיע אל האמת. כל השאר זה רק קישוטים".
גם הקהל – של עופר לוי – מקבל מחמאות. "הקהל שלי מאוד אינטליגנטי", הוא אומר. "כל האמנים הם הקהל שלי, כל הזמרים שמחזיקים מיקרופון. אלה שמחקים אותי ולא מחקים אותי – כולם מעריצים".
אהבה וחום וצומי
לוי אינו משייך את עצמו לז’אנר מוזיקלי מסוים. "אני לא זמר מזרחי, אני לוי", הוא אומר. "הלוויים הם הראשונים בהיסטוריה של העולם כולו שניגנו ושרו. כל השירים שלי הם מהנשמה אל השכינה, אל הבורא. זה נשמה אל נשמה, זה אל האם העילאית, לרחל אמנו, לשרה, לרבקה, ללאה. זה לא באמת לאישה, זה השכינה, זה התורה. כל ערב, לפני שאני עולה לבמה, אני מתפלל. אנא השם, תצליח אותי, בלעדיך אני לא יכול לעשות שום דבר, גם לא לנשום. קל וחומר לשיר או לדבר. בלעדיך אין כלום. אתה ראשון ואתה אחרון ואין עוד מלבדך".
בגיל 60, לוי הוא סבא לשני נכדים ומנהל זוגיות מאושרת: "יש לי אישה טובה, הכי טוב שהייתי יכול לבקש מבורא עולם. הוא נתן לי את הכי טוב, הוא סתם לי את הפה".
כשהוא מדבר על עתיד המוזיקה שלו, לוי נשמע נחוש: "אני עדיין לא התחלתי את הקריירה, אני מתחיל אותה עכשיו, ברגע זה. זה כמו מרצדס מ־1964. היום, מרצדס חשמלית לא מדברת אליי, כל הפלסטיקה הזו. תביא לי אוטו ישן".
כשהוא משקיף על 60 שנותיו, לוי עורך מעין חשבון נפש קטן: "הטעויות שלי הן שהייתי יותר מדי טוב. יש לי נתינה, והתסכול הוא שאתה רק נותן ונותן. הטעות שלי הייתה שציפיתי גם לקבל. היום אני יודע שאשתי נותנת לי אהבה וחום וצומי, ויש לי הערכה נדירה לזה".
התרעות פיקוד העורף