אבל עכשיו, לפי ההופעה, היה ברור שהיא מבינה שעומק זה חלק בלתי נפרד מהחיים, ובשירים החדשים היא ניסתה להביא אותו איתה. כל שיר חדש מצאתי את עצמי חושבת, "איזה מתוקה". המילים באמת היו טובות. רוני שיתפה שלקח לה זמן להגדיר את עצמה ככותבת, ועשר שנים עברו מהרגע שקיבלה מחברת כתיבה, שחברה שלה הביאה לה כדי שתכתוב, עד הרגע שבו באמת החלה לכתוב בה.
השבעה באוקטובר, כמו אצל רבים מאיתנו, שינה אצלה משהו והיא הבינה שהמוזיקה עבורה היא תרפיה. "לא אכפת לי לא להיכנס לפלייליסטים", אמרה, אחרי שציינה שהיא חייבת לנו הסבר למה היא חוזרת להוציא מוזיקה. "לפני עשור הודעתי שאני יוצאת מעולם המוזיקה, מפסיקה לשיר. התרחקתי מזה אחרי אלבום שכשל. היום, לא אכפת לי. אני עושה את זה בשבילי". זה באמת מפחיד לעשות משהו כזה רק בשביל עצמך - את לא בטוחה אם מי שיקנה, כי הם רגילים לחומרים ישנים. אבל העובדה שהיא בגילה חוזרת לקריירה מדהימה בעיניי. יש בזה משהו עוצמתי מאוד, והעובדה שיש לה שלושה ילדים קטנים שחוזים באמא שלהם לא מוותרת על עצמה - מרגש אותי אישית.
היא חשפה עוד אנקדוטה, שאולי לא הייתה ידועה. עם אמיר פיי גוטמן היא שיתפה פעולה ב"תפוס ת'פסטיגל". "כל הצוות היה עליי - כי הגענו ליום הפרזנטציה ולא היה לי שיר פסטיגל", שיתפה. "הגעתי לחנוך רוזן ואמרתי לו: 'חנוך, תן לי לגשת לאולפן עם אמיר פיי גוטמן ונוציא יחד שיר'". כך היה. ביום של הפרזנטציה הם הגיעו לאולפן וסיימו להקליט את "חיה בסרט". לדעתי, סיפור אייקוני שמראה כמה היא נחושה.
שיתופי הפעולה האלו מדהימים כי הם מראים לי כמה רוני פשוט חסרת אגו. היא לוקחת אמן כמו עומר יפת, אמן חדש יחסית - וכותבת איתו כי היא רואה בו משהו. אחר כך עם לי בירן, כותבת שיר אהבה - כי גם שם היא רואה משהו. מדובר באישה ששיתפה פעולה עם אמיר פיי גוטמן, ששרה שירים של אדם ועברי לידר. היא מורידה מהאגו והולכת דווקא לאמנים שפרצו אחריה ונעזרת בהם. זה מדהים בעיניי.
כן יש בשירים החדשים משהו מאוד שונה מפעם. הם יותר רגועים ועמוקים, שונים מהפופ שהתרגלנו אליו. התחושה היא שהיא מנסה משהו שונה ובודקת איך זה מתקבל על הקהל.
כן, רוני ניסתה להוכיח שהיא התרחקה מאותו ורוד שאפיין אותה כל כך. לעומת הקהל שהגיע ברובו בחולצות ורודות או נוצצות, היא שיתפה: "החלום שלי היה לצבוע את הבארבי בוורוד". הקהל שאג. "כן, אבל הוורוד עבר לי", אמרה, אולי לאכזבת הקהל. "אבל הבארבי לא. אני שמחה שאני מגשימה חלום ומופיעה כאן".
לסיום, כמו נערת פופ אמיתית שחוותה דבר או שניים בקריירה, היא הודיעה: "טוב, כולנו יודעים שאנחנו לא נסיים בלי השירים 'סוכריה' ו'סופרסטאר'. אני לא אעשה את הקטע הזה שאנחנו יורדים מהבמה, ואז חוזרים - כי חבל. אבל אני רוצה את הכפיים שלכם כאילו עשינו זאת", אמרה לאחר שוויתרה על טקס ההדרן המייגע לעיתים, והתחילה לשיר ולהרים. עפתי על זה.
בכנות, אגיד שהמסע של רוני לאותנטיות החדשה עדיין לא הושלם. למרות השירים החדשים והכנות, נדמה היה שרוני עדיין לא מצאה את האותנטיות המלאה שלה. היא כבר יודעת לכתוב, כבר מבינה את עצמה, אבל משהו עדיין מגביל אותה - אולי הפחד, אולי הרצון לא להישאר קרובה לדימוי הישן של נערת הפופ. הייתי רוצה שהיא תבעט בכל המוסכמות, כמו שעשתה כשסיפרה לנו למה חזרה להופיע, וכמו שוויתרה על טקס ההדרן, ולא תפחד להמשיך ולהיכנס יותר עמוק, ולהביע את עצמה באמת בשירים החדשים שתכתוב. שלא תנסה להתרחק לגמרי מילדת הפופ שהייתה, אלא שתחבק אותה, תבין שהיא עוד חלק ממנה, ולא תתנער.
כי רוני הוכיחה לי שלאורך כל הקריירה שלה היא הייתה מחוברת לעצמה. מההחלטה להתחיל ליצור (היא שיתפה בריאיון שאת "רוני סופרסטאר" בגיל 17 הם השיקו בשקט כי היא חששה לצאת 'חיה בסרט'"), עד ההחלטה להפסיק ולשנות את הקריירה שלה ב-180 מעלות, וגם ההחלטה לחזור. גם עכשיו, היא עדיין מאמנת בסטודיו שהקימה. כי היא מבינה שקריירת פופ זה קשה, בטח בגיל 38, בטח בישראל. אבל עדיין, היא לא הולכת למקום של או זה או זה - אלא של גם וגם. היא מחוברת לעצמה ולמציאות. הייתי רוצה לראות את החיבור הזה גם בשירים החדשים שלה וגם בהמשך. כי היא לגמרי יודעת. רק קצת יותר ביטחון והיא שם. כי היא לגמרי כבר בדרך.
התרעות פיקוד העורף