בדרך הביתה ניסיתי להתווכח עם המציאות. והבכי הקדים את המחשבות - כמו אצל ילד שאיבד יד שמחזיקה אותו. יוני לא היה רק חבר. הוא היה כוח של טוב בעולם, אדם ששפך אור על כל מי שפגש בו. ב-13 שנות היכרות אישית הוא היה בית עבורי - ואני עבורו. ועכשיו, בתוך השקט שהשאיר אחריו, אני עוד מחכה שיצוץ מאיזו פינה, יצחק עליי שנבהלתי, יחבק אותי בחזרה אל החיים. עד שזה יקרה, או עד שאשלים עם כך שזה כבר לא יקרה - אני מנסה לכתוב עליו.
תעופה מקורס טיס
זו הייתה ילדות מפוזרת בגלל שאבא נסע לצורכי עבודה ברחבי העולם וטסנו, כל המשפחה, איתו. בשלב מסוים אבא שלי חלה מאוד, אז עברנו לחיפה, כי אמרו ששם האוויר יותר בריא לו, וכשאמא הייתה בלימודים בארצות הברית, אני סעדתי את אבא שלי. הוא נפטר כשהייתי בן 14. לא הספקתי להכיר אותו ממש לעומק".
“נבחנתי לכל הלהקות הצבאיות והתקבלתי, אבל לא יצרו איתי קשר, אז נפקדתי מהצבא לשלושה חודשים. כשנמאס לי, אמא שלי צלצלה לשאול ביבר, שהיה ראש ענף הווי ובידור והאבא של הלהקות הצבאיות. הוא היה בעבר נהג של אבא שלי, והוא הציע לי להקים להקה צבאית חדשה ולשמש בה כסולן. אחת הזמרות בלהקה הייתה רותי נבון, שלימים הפכה לאשתי הראשונה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בלהקה קיבלתי את השיר ‘כל מה שרציתי’ (1972) שצעד בראש מצעדי הפזמונים, ושם התחילה הקריירה שלי".
נמרי נחשב לכוכב בצרפת ועד היום יש לו מועדון מעריצים וירטואלי שם. “למרות ההצלחה, נשארתי קיבוצניק, הסתובבתי יחף ברחובות פריז, עם מגן דוד על הצוואר ודאגתי שבכל מקום ידעו שאני מישראל", סיפר. באותה תקופה פקד אותו אסון כשבת זוגו דאז, עליה מיעט לדבר בראיונות, נפטרה. “היא הייתה דוגמנית ושחקנית, אהבנו מאוד", אמר באותו ריאיון.
מסינטרה לבארקן
בשנת 1978 נמרי עבר ללונדון, בעקבות חוזה שקיבל מחברת התקליטים EMI, והקליט כמה תקליטונים באנגלית. גולת הכותרת של התקופה הלונדונית הייתה בשנת 1979, בחיבור שנוצר עם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר. “מרגרט הייתה שכנה שלי, והתברר שהיא מאוד אהבה את המוזיקה שבקעה מהבית שלי. אז בתיווך שומרי הראש שלה היא הזמינה אותי אליה לכוס תה", סיפר. “היא מאוד אהבה אותי, והייתה מלאת הערכה אליי, עד כדי כך שהיא סידרה לי להלחין מוזיקה לסדרת טלוויזיה ב-BBC שצולמה באמזונס".
ב-1980, במהלך עבודה על הקלטות לסדרה, שיצאו לבסוף באלבומו “שקט מעולם אחר" (1989) עם טקסטים עבריים, הזדמן לאולפן ההקלטות בלונדון לא אחר מאשר אריק קלפטון. “הוא הקליט באותו זמן אלבום, התיידדנו ויצאנו לשתות בפאב הסמוך", נמרי שיתף. “ואז, בספונטניות ישראלית, שאלתי אם בא לו לנגן לי איזה קטע סולו בהקלטות. הוא ענה שאין בעיה, והטייק שהוא הקליט נכנס בהמשך לשיר ‘דרך הנשר’ שכתב אהוד מנור. מי שעוד עבד איתי על השירים היה דייב סטיוארט, לימים חבר להקת יורית’מיקס".
במשך למעלה מ-30 שנה עבד נמרי כמטפל בשיטה ייחודית ברפואה שיקומית של עמוד השדרה. הוא התנדב בבתי חולים ובשיקום נכי צה"ל, ותרם לקהילה. נמרי שיקם גם את חייו האישיים, נישא בשלישית (והספיק להתגרש, אך שמר על קשר חברי הדוק גם עם גרושתו זו), והיה מלא גאווה בילדיו, דוריאן ואיליי. את המוזיקה לא זנח לרגע, ולאורך השנים לא הפסיק ליצור, להלחין ולהקליט שירים חדשים, בהם “שיר החרדל", “זה הזמן" וגם “פריז 76’", שירו האחרון מ-2024, שאת מילותיו כתבתי על בסיס סיפור חייו.
ושוב, בנימה אישית - צפים אצלי הזיכרונות מהקשר שלי איתו. מהמפגש הראשון בבית קפה תל-אביבי ועד הערבים הארוכים שבהם בילינו באולפן ההקלטות עם סקיצות לשירים חדשים. כל פנייה מכלי תקשורת היה שולח אליי, אפילו בלי לתאם איתי. ישבנו שעות יחד - בביתי, בביתו - מדברים על חלומות, על אהבות, על החיים. הוא עזר לי בתקופות קשות, תמיד בחיוך ובעצה טובה.
ויוני, כמו יוני, תמיד הפתיע: ערב אחד במועדון בארבי, במופע שהנחיתי לזכר גבי שושן, הוא פשוט עלה לבמה, חטף לי את המיקרופון ושר את "שושנת פלאים". הוא היה קצת מבוסם באותו רגע, אבל נטף כריזמה. והוא מעולם לא פספס: בכל שישי ושבת שלח הודעה או התקשר, אמר מילה טובה, הניח יד על הכתף מרחוק. הוא סיים כל שיחה ב"אני אוהב אותך" נונשלנטי. ואני בטוח שהוא ידע עד כמה אהבתי אותו.
התרעות פיקוד העורף