1. נתחיל מהסוף: בעידן שבו מחלקים את התואר "גאון" בקלות בלתי נסבלת לכל דכפין, מתי כספי היה הדבר האמיתי. הסטנדרט שעל פיו יש לבחון את השימוש במילה. כספי היה חבילה מרהיבה של אין-ספור כישורים. מלחין מופלא, עם מנגינות מורכבות וטביעת אצבע אישית, של עשרות רבות מאוד של שירים; זמר אדיר, שידע גם להיות מדויק וגם לרגש; מפיק מוזיקלי ענק, שבמו כישרונו בנה כאן כמה מהכוכבים הגדולים של המוזיקה הישראלית. פירוט בהמשך; אוהב מוזיקה אמיתי, ששחה בקלות בין שלל סגנונות מוזיקליים - משירי ארץ ישראל, דרך רגאיי ועד לרוק'נרול; וגם נגן מצוין, בכל כלי כמעט. הוא היה מתי כספי. וכל השאר - השאר. 2. היו פה לא מעט שנים שבהן כספי עיצב, יותר מכל מוזיקאי אחר, את הצליל הישראלי. לא רק ברמה של להיטי-על, או של הסגנון הייחודי שלו, אלא כמי שייבא בעצמו סגנונות מוזיקליים שלמים. המוכר ביותר הוא כמובן הסמבה והמוזיקה הברזילאית בכלל, שכספי היה השגריר הבולט שלה בארץ הקודש. אבל היו לו מניות שליטה גם בהחדרת הרגאיי ("רגאיי של עברי", "על ראש שמחתי", "ימי בצורת"), ולא פחות - הפאנקי העברי הלוחם שהוא כל כך אהב. ע"ע "ואתם רוקדים" שהלחין והפיק לדורי בן זאב, או האלבום "ממריאה ברוח" של גלי עטרי, ובייחוד שיר הנושא שכספי הלחין, הפיק מוזיקלית ונתן בו בכלי הקשה. אפילו למוזיקה המרוקאית נתן רוח גבית עם "נחליאלי". אני שב וחוזר: אדם אחד החדיר בעצמו סגנונות מוזיקליים שלמים, שנטמעו במוזיקה המקומית. מה שלא סתר את העובדה שהעריץ את סשה ארגוב, עבד עם הדודאים והפרברים והיה חלק בלתי נפרד מהצליל הארץ-ישראלי. 3. פרט לשירים הפרטיים שלו, שהתנגנו בשבוע האחרון ללא הרף - כיאה, כספי היה אחד מהמפיקים המוזיקליים המשמעותיים ביותר שפעלו כאן. רשימת האומנים שהפיק, ואלבומי המופת שנולדו כתוצאה מהחיבור, היא בלתי נתפסת. את גלי עטרי כבר הזכרתי. אבל ברשימה נמצאים גם שני האלבומים הראשונים של ריקי גל; "גשם" של מאיר בנאי; אלבומי הבכורה של אריק סיני ודני רובס; "הלילה" של ארז הלוי; עיבודים לכמה מהגדולים שבשירי חוה אלברשטיין; "אור" של שושנה דמארי; "נע ונד" של בעז שרעבי; "צמר גפן מתוק" של שלמה גרוניך. "שיכור ולא מיין" של יוסי בנאי. ועוד ועוד. מה שמרשים כאן הוא לא רק השמות הגדולים, והקלאסיקות שצמחו מההקלטות האלה, אלא גם הוורסטיליות המוזיקלית (הוא הפיק באותו זמן, למשל, את ריקי גל ואת הפרברים). והיכולת של כספי לתת לאומן שהפיק לזרוח, אבל באופן שעדיין יישמע כמו אלבום שהפיק מתי כספי. "גשם", כדוגמה האולטימטיבית. 4. באופן אישי, מה שהכי אהבתי ש"נשמע כמו מתי כספי" היה הצליל של כלי ההקשה שניגן. תקשיבו ל"הייתי אומרת" של גלי עטרי, או "השיכור" של מאיר בנאי ותבינו. קיבוצניק מחניתה שנשמע כאילו גדל בהרי האטלס. ופרפקציוניסט סופר-מדויק, שעובד רק עם הנגנים הכי טובים, אבל מרשה לעצמו להתפרק קצת על הקונגס. 5. כל מה ששרטטתי כאן התרחש לאורך שני עשורים. ה-70 וה-80. עידן של פוריות, דומיננטיות והצלחה בלתי נתפסות. לא היה מוזיקאי ישראלי אחר שהשתווה לו, במובן של שליטה בכל הערוצים כמעט. ודווקא על רקע ההצלחה האדירה הזו, ההיעלמות של כספי מהתודעה מראשית שנות ה-90 הדהדה ברעש אדיר. לכל אומן גדול יש עליות ומורדות בקריירה. אבל אצל כספי הכל היה בקנה מידה מונומנטלי. גם הנפילה. תחשבו על זה, בשנת 1990 הוא היה בסך הכל בן 41. לגמרי באמצע הדרך. ועדיין, מאז ועד ליום מותו כספי לא יצר כמעט שום שיר מצליח, או פרויקט מדובר. במשך יותר מ-30 שנה! למעשה, הלהיט הכי גדול שהיה מעורב בו הוא "מסתובב", דואט עם אביב גפן שגפן כתב והלחין. וזה לא שהוא לא ניסה. כספי הוציא לפחות חמישה אלבומי אולפן חדשים לגמרי מאז שנות ה-90, האחרון שבהם ב-2017 ("כמו בריקוד"). היו באלבומים האלה כמה רגעי קסם, שהזכירו את ימי הזוהר שלו. אבל אני יכול לומר בזהירות - כמי שהיה מבקר מוזיקה לאורך שנים וממש שיווע לייצר כותרת בנוסח "מתי כספי חוזר בגדול" - שלא הצלחתי. 6. ועדיין, עם המטען העצום והמופלא של הקלאסיקות שלו (ושל כאלה שהלחין לאחרים, והפליא לבצע בעצמו), מתי כספי היה אמור להיות פה סוג של מגדלור. אומן-על, שבכל עת שבה הוא מודיע על סיבוב הופעות כל הכרטיסים נמכרים מראש, ועוד לאולמות הכי גדולים. אבל זה ממש לא היה המצב בפועל. כספי הופיע בשנים האחרונות בעיקר במקומות קטנים, כמו זאפה או גריי, אולמות מכובדים בהחלט אבל רחוקים מאוד מהקיסריות או המנורות שהיה אמור לאכלס בנקל. ומדובר במישהו שיש לו מאגר של עשרות להיטי ענק נצחיים, כאלה שישראלים סופגים עוד בגן הילדים. זה לא רק גודל האולמות, גם מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות מזהיר לאורך לא מעט שנים. 7. אז איך מסבירים את הפער בין גדולתו לבין מצב הקריירה שלו? בדיוק כמו כספי עצמו, זה מורכב. קודם כל, היה משהו באישיות שלו שהקרין ריחוק. אולי זה המבט שנראה לפעמים קפוא וחסר הבעה. וזה לא משנה איך היה באמת, אלא האופן שבו הוא נתפס. כמישהו שקל מאוד להעריך, אפילו להעריץ, אבל קשה יותר לאהוב. האיש שהיה חתום על כמה משירי האהבה הכי מרגשים שנכתבו בעברית, נחשב על ידי רבים כנטול רגש. מעבר לזה, הביוגרפיה של כספי כללה כמה תחנות שנויות במחלוקת, שהרתיעו רבים. גירושים מכוערים ומתוקשרים, השמועות על כך שהצטרף בארצות הברית לכת נוצרית, ההתנגדות הגורפת שלו למדיניות החיסונים בתקופת הקורונה שגרמה לו לעזוב את המדינה ולקינוח - פוסט שבו טען שאסון 7 באוקטובר נבע מבגידה מכוונת בתוך מערכת הביטחון. 8. ויש עוד הסבר, שאשתדל לנסח בעדינות. הקלישאה לגבי גאונים היא שהגאונות שלהם תמיד באה על חשבון תחומים אחרים בחיים. יחסי אנוש למשל. וזה היה נכון גם במקרה של כספי, משהו שאני יכול להגיד בין היתר על בסיס חוויות אישיות. יש לא מעט אנשים שנפגעו ממנו לאורך השנים, וזה פגע בו בחזרה. האם מדובר בתוצר בלתי נמנע - ולכן נסלח - של גאונות? זה כבר דיון אחר. 9. הפעם האחרונה שבה זכיתי לראות את מתי בהופעה הייתה ב-8 בדצמבר 2022, בגריי מודיעין. אני מציין את התאריך כי באותו יום הלך לעולמו ענק אחר, יצחק קלפטר. וכספי, שהופיע לבדו - בליווי פסנתר וגיטרה - החליט באופן ספונטני לשיר את "צליל מכוון". תוך כדי השירה הוא פרץ בבכי, הלך ונשנק, ובסיום השיר מיהר אל מאחורי הקלעים ושב רק אחרי כמה דקות. כל האנשים באולם היו המומים. אני זוכר שהרגשתי, מבלי לדעת למה, שהוא בכה גם קצת על עצמו. 10. ואז הוא חזר. ונתן עוד שלושה שירים. והתנצל בפני הקהל שהוא לא יוכל לשיר הדרן. "הידיעה כילתה אותי", אמר. ושב לפסנתר, כדי ללוות אולם מלא ששר בהתרגשות את "ימי בנימינה". ואי אפשר היה שלא לבכות. ולא לחשוב על הילדים בני הדור שלו, שדיברו אל כוכבים ועכשיו מרחפים ביניהם. ועל כוכב אחד, מיוחד, שלמזלנו העז. למען השם.
התרעות פיקוד העורף