אלא שמאחורי השתיקה המוזיקלית הארוכה של יצחק מסתתרת תקופה סוערת ומורכבת, הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית. מאז אירועי ה-7 באוקטובר, בחרה ליאורה להניח את הקריירה שלה בצד ולרתום את קשריה ויכולותיה לטובת המדינה. היא לקחה חלק פעיל ואינטנסיבי במערך ההסברה הישראלי, והתראיינה ללא הרף בכלי התקשורת ההודיים - משימה שלקחה על עצמה כחובה לאומית. במקביל, קיבלה החלטה עקרונית: המוזיקה תחכה. עד שהחטוף האחרון לא ישוב הביתה, היא הרגישה שזה פשוט לא הזמן לשחרר שירים שמחים לרדיו.
"אני מרגישה שסגרתי מעגל כואב", מספרת ליאורה יצחק בשיחה פתוחה עם 'מעריב'. "שנה לפני איבדתי את אבי היקר, והכובד של מה שעבר ועובר עלינו ברמה הלאומית עדיין מאוד מורגש. אני מאחלת שיהיה לנו פה שקט וטוב. אפשר להגיד שעכשיו אני מתחילה תהליך ריפוי עצמי, ואני מרשה לעצמי לחייך".
"השיר מבחינתי הוא קודם כל מתנה לעצמי", היא משתפת בהתרגשות. "הוא יוצא אחרי תקופה ארוכה שבה לא התרכזתי בעצמי, ועכשיו אני רואה אותי - את הכוחות שלי, את הרצונות שלי, ואת האור שבי שאני רוצה להוציא החוצה ולחלוק עם העולם. עכשיו אני יכולה לתת לעצמי זמן".
אבל ליאורה, כמו תמיד, לא חושבת רק על עצמה. מבחינתה, השיר הזה הוא מניפסט של העצמה שמיועד לכל מי שעבר תקופה מורכבת בשנים האחרונות: "השיר הוא גם מתנה ממני לכולם, לעולם. מגיע לכולנו לראות ולהגשים את עצמנו, לגדול, ליהנות מכל רגע בחיים ולהוציא מכל יום את המיטב".
עם נוכחות בימתית וטלוויזיונית כובשת ב"המעברה" ושיר חדש שמחזיר לה את החיוך לפנים, ליאורה יצחק מוכיחה שוב שמוזיקה היא התרופה הטובה ביותר ללב שבור. עכשיו, הגיע הזמן שגם אנחנו נראה אותה.
התרעות פיקוד העורף