בשנת 1976, עם תחילת שידוריה של רשת ג', המשיכה התוכנית עם אותו צוות רק בשם אחר. "השם היה רעיון שלי", אומר גרנית. "זה היה שמה של הלהקה המפורסמת של שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב. ערכתי אותה יחד עם רות כידון במשך תקופה ארוכה, עד שנשבר לי. כשהמוזיקה הזו חדרה לכל מקום ולא הייתה 'קצת אחרת' מבחינתי, עברתי לערוך תוכניות אחרות".
במהלך השידור היו עולים לשידור מאזינים שניחשו את המיקומים של השירים בתחרות נושאת פרסים. בסוף השנה היה מתפרסם מצעד שנתי שהציג את השירים הבולטים ואת אנשי השנה במוזיקה.
זה היה אירוע תרבותי של ממש, חוויה אינטראקטיבית שסחפה את המדינה. המצעד הזה חרץ גורלות והמליך כוכבים. השירים שהגיעו לעשרת הגדולים זכו אוטומטית להיכנס לתוכנית 'עוד להיט' בטלוויזיה. עבור האומנים זה היה עניין של חיים או מוות מבחינה מקצועית. כשהם כבשו את המקומות הראשונים, הם היו בעננים. לא רק שמכבשי הלחץ שהופעלו עלינו היו גדולים, כל אומן גם טיפח מועדון מעריצים ששלח גלויות. היה לנו צוות שהפך מיומן בלזהות גלויות מפוברקות, והיו המון כאלה".
ב-2004 שינה המצעד את שמו ל"המצעד הישראלי" ואחד ממגישיו הבולטים היה קובי מנורה. בשנים האחרונות, תחת מטריית תאגיד השידור הישראלי, המצעד נקרא "העשירייה".
"בשנות ה-60 הייתי הדי-ג'יי הראשון בצפון אנגליה, ומבין הראשונים בבריטניה כולה", מספר פיין, שעלה ארצה ביוני 1976, בחודש שבו נפתחה רשת ג'. "באותם ימים לא הייתה בארץ מודעות לאופנות העדכניות במוזיקה המערבית, כמו שאני הכרתי ממצעדי הפזמונים של ארה"ב ובריטניה. עזבתי מאחוריי קריירה מצליחה כדי להתחיל כאן הכל מחדש. כשהגעתי לראיונות שלושה חודשים לפני העלייה, קיבלתי מהסוכנות היהודית ומקול ישראל הבטחה לעבודה בתחנה, וכך הצטרפתי לרשת ג' באוקטובר 1976. נתנו לי תוכנית של שעתיים, פעמיים בשבוע, שהצליחה מאוד.
הבאתי איתי שיטות שידור מבריטניה, כולל ג'ינגלים מיוחדים ופורמט הגשה של תוכנית מוזיקה עכשווית ואמיתית, ולפעמים אפילו השמעתי סינגלים בבכורה שעוד לא יצאו בחו"ל. בעקבות הרייטינג הגבוה של התוכנית, הוחלט להעניק לי רצועה יומית בת שעה שנקראה 'שעה של טוני פיין'. בשלב מסוים שונה השם ל'דיסקו' ובהמשך ל'חדש חדיש ומחודש'. בשלב הראשון, בכל יום היו מצמידים לי שדרן או שדרנית אחרים שיגישו איתי. בשלב מסוים אמרתי להנהלה שאני צריך מגיש קבוע לעבוד איתו, ובסופו של דבר הצמידו אליי את שוש עטרי".
"החברות והדינמיקה ביני לבין שוש עטרי היו חזקות מאוד. הייתה לה הבנה של 100% במה שאני עושה. לימדתי אותה איך אני רוצה שהתוכנית תישמע, בדיוק כמו בבריטניה: לדבר רק על ההקדמה של השיר, לעולם לא לעלות על השירה של המבצע או ההרכב, ולהשתמש בכל חוק רדיופוני אפשרי כדי ליצור שידור זורם ומקצועי. סגנון ההגשה של התוכנית היה ייחודי מאוד, כי עבדתי רק עם סינגלים ולא עם גרסאות אלבום ארוכות או מיקסים מיוחדים".
"באותה תקופה, שלפני עידן האינטרנט, הייתי מאוד מפורסם בבריטניה, וחלק גדול מחברות התקליטים שם המשיכו לשלוח את הסינגלים החדשים ישירות לבית הוריי בבריטניה - לעיתים עוד לפני שהם בכלל יצאו לשוק שם. אבא שלי היה דואג להעביר את התקליטונים הללו אליי לארץ; בהתחלה הוא שלח אותם עם כל אדם שהכיר שטס לישראל. הייתי הולך בעצמי לנמל התעופה כדי לאסוף ולשחרר את התקליטים, לא פעם על חשבוני, רק כדי להבטיח שהחומרים הכי חמים יגיעו לשידור. חברות התקליטים בארץ שיתפו איתנו פעולה בצורה נפלאה. לערוך ולשדר מצעד כזה היה אתגר לא פשוט, וכאן בלטה רמת המקצועיות והידע של שוש עטרי".
"הייתי מביא לאולפן את המצעד ואת רשימות השידור כשהכל מודפס מראש. שידרנו 30 דירוגים מהמצעד הבריטי בשידור חי. שוש הייתה צריכה להקריא את כל הרשימה הזו, לתרגם את שמות השירים לעברית בזמן אמת ולסיים הכל בדיוק ב-3 דקות ו-16 שניות - כי על השנייה הזו ישב הג'ינגל של המקום הראשון בבריטניה. זה הצריך דיוק מטורף. הג'ינגלים המקצועיים היו עוד אלמנט שהבאתי איתי לרדיו הישראלי, והייתי הראשון שהכניס אותם לכאן. חלק מהג'ינגלים המוכרים שכולם זוכרים הופקו ישירות באולפנים בבריטניה; שלחתי להם הקלטה והסבר איך זה צריך להישמע בעברית, והקריינים הבריטים הקליטו אותם עבורנו שם באולפנים".
"בנוסף, היינו הראשונים שהובילו שידורי חוץ המוניים בפורמט של כוכבי רדיו. כבר מסוף שנות ה-70 עשרות אלפי אנשים היו מגיעים לשטח רק כדי לראות את שידורי החוץ שלנו בלייב. בשידורי החוץ האלה הייתי מחלק פרסים לקהל, זורק סינגלים ותקליטונים, מרצ'נדייז ומזכרות של התחנה. במידה רבה קבענו את הטון האופנתי במוזיקה; התוכנית הזו הייתה עמוד השדרה של הז'אנר. ליתר התחנות לא היו החומרים והתכנים שהיו לי. אבל החוכמה האמיתית הייתה לדעת איך להגיש את זה בשידור. ההצלחה נבעה לא רק מהחומרים החדשים או מהמעטפת של הג'ינגלים, אלא גם מהעריכה ומהביצוע. צריך לדעת איך לחנך את המאזינים ואיך לבדר אותם בו-זמנית".
"את השם 'צפיחית בדבש' אני הגיתי", אומר כנר. "גלעד הביא את המסגרת של שידור להיטים ישנים, אבל הקונספט של הגשת השירים לצד תרגומים, הסברים והסיפורים שמאחורי היצירות והמבצעים - התפתח ממני. בהתחלה התמקדתי בתרגומים של השירים. פה ושם שילבתי הערות, אבל הקו המנחה היה להנגיש את המילים. הקהל בארץ לא תמיד ידע אנגלית ברמה גבוהה, שלא לדבר על שירים שהגיעו משפות אחרות, שגם אני בעצמי לא ידעתי. חברים שלי היו מסייעים לי בתרגום הגולמי, ואני הייתי מעניק לטקסט את העיצוב המילולי ואת העברית הספרותית שלו. מהר מאוד התברר לי שאנשים משוגעים על התרגומים האלה; זה פתח להם צוהר להבנת השירים. לפני כן, כשהם האזינו ללהיטים האהובים עליהם, הם פשוט שרו ב'לה-לה-לה', בלי להתעמק בטקסט. פתאום, בזכות התוכנית, הם הבינו במה השיר עוסק".
בשנת 1997, עם המעבר של התחנה למוזיקה עברית, הועברה התוכנית לרשת ב' ושמה שונה ל"מתוק מאז". היא משודרת עד היום בימי שבת בין 14:00 ל-16:00.
הנוסחה הזו הוכחה כפצצת רייטינג. "אגן הים התיכון" הפכה לתוכנית המואזנת ביותר של רשת ג'. בהתחלה היא שודרה במשך שעתיים, אחר כך היא קיבלה משבצת של שלוש שעות וארבע שעות, וכיום היא כבר נפרסת על פני חמש שעות.
"ההצלחה הייתה מיידית", אומר פרנס. "התוכנית לא נזקקה למסלול המראה, היא פשוט המריאה אנכית מהרגע הראשון. לימים הפכתי גם לעורך וגם למגיש, ועשיתי את זה במשך 20 שנה. ייסדתי את התוכנית, בניתי אותה והפכתי אותה לסיפור הצלחה. העובדה שהיא שורדת עד היום מדברת בעד עצמה".
ארבעת החברים הקימו בתוכנית את להקת פנצ'ר, שביצעה בעיקר גרסאות כיסוי פארודיות ללהיטים בינלאומיים, וב-1987 הוציאה אלבום מצליח שכלל גם שירים מקוריים. "באותם ימים התנהלה מלחמת עולם של ממש בין המעריצות של דוראן דוראן לבין המעריצות של וואם, שהיו הלהקות הכי פופולריות בעולם", מספר אביב. "החלטתי לרכוב על הגל של המאבק הזה, והמצאתי את פנצ'ר, להקה ישראלית פיקטיבית. כדי להניע את הסיפור, התחלתי להקריא בשידור גלויות שכתבתי בעצמי, בשם המעריצות של פנצ'ר, שמשמיצות את וואם, ובתגובה מעריצות וואם היו מחזירות בגלויות משלהן. ככה נולד אחד הסיפורים הגדולים של התוכנית".
בשלב מסוים פוטר אביב מהלהקה שאותה ייסד ("הייתי מאחר לחזרות", הוא מסביר) והיא המשיכה להצליח עם יותר שירים מקוריים ופחות קאברים. "אין בינינו דם רע", הוא אומר. "אנחנו עדיין חברים".
אביב זוכר פעם אחת שאיחר לשידור חי מפתיחת קניון ברעננה. "בדרך ראיתי אמבולנס והחלטתי לנסוע אחריו, הרי הרכבים מפנים לו את הדרך", הוא אומר. "נסעתי בעקבותיו וראיתי שהוא ממשיך בדיוק בכיוון שלי. בסופו של דבר האמבולנס הגיע עד לקניון. התברר שהוא הוזעק לשם עבור ילדה שהתעלפה מהדוחק המטורף של האנשים שהגיעו לשידור שלנו".
"אטה הייתה הונגרייה מבוגרת שענתה לשאלות מטופשות של מאזינים, שאלות שבהתחלה הייתי מחברת בעצמי", מגלה עמית. "בהמשך הפכנו את זה לפורמט שבו מאזינים התקשרו בשידור חי והפתיעו אותי עם שאלות הזויות ומצחיקות במיוחד. שוש הייתה מתפקעת מצחוק".
"התוכנית נשענה על האישיות המבריקה של דידי הררי ועל הכוכבים והדמויות שהוא הביא איתו לאולפן באותה תקופה", אומר פיין, "אבל היא גם הייתה פורצת דרך בהיסטוריה של הרדיו, בעיקר בשל הלהיטים הגדולים ששידרנו בה". התוכנית הייתה הבסיס ל"דידי לואקלי", ששודרה מאוחר יותר ברדיו 103FM.
בהמשך עברה התוכנית גם למסך הטלוויזיה במסגרת "זאפ לראשון" בערוץ הראשון. בנובמבר 1997, עם קבלת ההחלטה על המעבר של רשת ג' לשידורי מוזיקה עברית, נפרד נחשון מהמאזינים. הוא המשיך לשדר את התוכנית ברדיו 88FM, אך היא לא שרדה בביתה החדש.
התרעות פיקוד העורף