"האולם היה נראה כמו חדר בקיבוץ"
"לרגל הסיום של העונה החלטנו כן לפרסם את האורח, במקרה הזה זה שם טוב לוי, וגם לעבור אולם. אנחנו בדרך כלל, וזה אחד הדברים היפים בסדרות האלה, באולם סלע. מדובר באולם שלא היה באמת אולם. ההיכל קרא לי ואמר לי: 'אנחנו רוצים לעשות ג'אז, אנחנו רוצים לעשות את זה פה'. אז הגעתי למקום, והוא היה נראה לי כמו חדר בקיבוץ או משהו כזה, בטח לא ג'אזי".
"אבל עם הרבה מחשבה וחזון, ביחד בעצם בנינו את החדר הזה. ואחד הדברים שמיוחדים פה זה שהבמה שאנחנו בונים שם בכל פעם שאנחנו מופיעים היא במרכז החדר. ולכן כל הקהל יושב מסביבנו ואנחנו עטופים. וזה אולם קטן, אולם של 180-200 איש. אז זה גם מייצר מעין אנרגיה ג'אזית וקרובה. אבל לכבוד הסיום של העונה אנחנו עוברים לצוקר, שזה אולם יותר מעונב, וכמובן גם כפול בקהל".
"כמובן העיבודים המיוחדים לשירים, במקרה הזה של שם טוב, שהם אייקוניים. אז לא, זה לא משנה יותר ברפרטואר, אבל זה כן משנה, אני חושב, זה קצת יותר מעונב, כי זו במה וזה לא במרכז. ושם, אתה יודע, פתאום אני יכול להגיד לאנשים לרקוד, והם יכולים לעמוד ולרקוד. פה אין את זה. זה יותר רשמי, נקרא לזה.
"אם עד אז, כנגן, רק הייתי עם הביג בנד, ובסדרה הייתי רק מנהל אמנותי, משמש בתקן של מנהל אמנותי - לא הייתי מנגן, רק חושב על מי ינגן, מי יופיע, ומביא את זה - אז פה הסדרה הזאת שונה. זו סדרה שבה ההופעה עצמה מחולקת לשלושה חלקים.
"האמן עצמו שמגיע, הוא יהיה בערך עם ההרכב שלו, כל אמן וההרכב שלו, שמגיע בערך לשעה. ואז אני עולה, ואני מקיים ריאיון עם האמן, של בערך עשר דקות, שבו אנחנו מדברים על ג'אז, על הקשר לג'אז - כי לא כולם הם אמני ג'אז פר-סה. זה הג'אז פלוס. לא כולם הם אמני ג'אז במובהק. זו שיחה כזאת מול הקהל, באותו סט-אפ הזה שהקהל עוטף אותנו. אז תמיד מצד אחד זה גם נורא אינטימי, וגם כזה נורא פתוח, והקהל מרגיש חלק. ואז אני מצטרף בנגינה לאיזה שלושה-ארבעה שירים.
כשגל תורן אמר שהוא לא אוהב ג'אז
"אז היו שם במיינסטרים, היה אלון אולארצ'יק ורונה קינן, והיו גם כמובן עוד אמני ג'אז יותר מובהקים. ולכן המשמעות של 'ג'אז פלוס', שזה שם הסדרה, היא משמעות כפולה או משולשת. זאת אומרת, הפלוס יכול לסמן את האמן, שהוא לאו דווקא מג'אז. למשל אלון אולארצ'יק, הוא לא מוזיקאי ג'אז, אבל ברור, לפחות למוזיקאי הג'אז, שהוא מגיע משם, ולכן זה מעניין לדבר איתו. זו סיבה אחת לפלוס, או ל'ג'אז פלוס'".
"סיבה אחרת היא שזה באמת לא רק הופעה, זה גם ריאיון, זאת אומרת, זה גם שיחה. ושוב, הערך המוסף הזה, שאני מצטרף ותמיד בעצם נוצרים חיבורים חדשים ומעניינים. לא כל האמנים הם אמנים שיצא לי לשתף איתם פעולה, ולכן זה תמיד מעניין. וראינו כי טוב. אהבנו את הסיטואציה הזאת, והחלטנו לצאת לעונה שנייה של 'ג'אז פלוס', וזאת העונה הזאת".
"אני יכול לשמוע באיזשהו מקום השפעות כאלה אצל רונה. אז זה גם אינטואיטיבי. גם במקרה למדנו ביחד בתלמה ילין, אז אני יודע שהיא הייתה בענף המשינקרון. אז היא קרובה לזה, אבל היא לא שם. הרגשתי שזה יהיה מעניין לה, מעניין לי ומעניין לקהל. ובאמת כך היה".
כבר לא צריך לבחור את הכובע
"אתה מבין את ההבדל (בסדרה הזאת א.ב.)? אני לא לוקח מקום לאף אחד. זה דווקא יצר את השילוב שלנו. ולכן זה יצר איזשהו שילוב מאוד מגניב, שאני גם מנהל אמנותי וגם משתתף, בלי שזה ייקח לאף אחד משהו. ואני מקווה גם שלא תהיה ביקורת על הדבר הזה, אלא רק שמחה ופרגון".
"שם טוב לוי מאוד מאוד מופנם - פתאום נפרץ הסכר"
"ולא רק זה שהוא לא יפסיק לדבר ולשתף - גם פתאום יצא ממנו מלא הומור. כלומר, הקהל לא הפסיק לצחוק ממנו. זאת אומרת, אני אפילו לא בטוח שהוא ידע שזה יקרה. אני באיזשהו אופן ידעתי, כי דיברתי איתו והכרתי את זה, אבל ידעתי כמה לפעמים כשהוא לא מכיר מישהו אז הוא יכול להיות סגור. הקהל הוא לא מוכר, נורא קשה להיפתח.
"פה אני מרגיש באמת איזה מתווך מגניב בין הקהל, ושאלות שאולי הקהל היה רוצה לשאול, לבין האמן עצמו. הדרך שאני מתכונן היא ממש כמו שעושים תחקיר בכל דבר. אני עושה לפני זה שיחה ארוכה שאני מקליט עם האמן, שבה אני מדבר איתו על דא ועל הא, ומשם אני אחר כך מלקט דברים שאהבתי בשיחה ומפתח את זה לשאלות".
כל האקסיות בהופעה של רונה קינן
"אז סיפרתי את הסיפור הזה (לרונה קינן. א.ב.), ושאלתי אותה: למה זה? למה כל האקסיות מתכנסות בהופעות של רונה קינן? ואז דרך זה הגענו לאיזשהו עומק של השירים, שמדברים הרבה על פרידות ועל דברים יותר כואבים, שאיכשהו הקהל שלה גם מתחבר וגם נפרד עם השירים האלה. גם אולארצ'יק. דיברנו על הורים וילדים במוזיקה, ודיברנו על פרנסה ועניינים כאלה".
"להיות מוזיקאי זה דבר פריבילגי"
לדג'יברי חשוב להדגיש שאלתור בג'אז שונה מהמילה המקובלת. בהופעות ג'אז רבות הלהקה מתחילה עם בסיס של שיר קיים או מוכר ולאט לאט מתחילה לאלתר עליו תוך כדי הקשבה אחד לשני והתייחסות לשאר הנגנים. ההכנות להופעה שכוללת אלתור עשויים להיות קשים וארוכים יותר מאשר להופעה בה המוזיקה ידועה מראש.
"איבדתי את אמא לפני שבוע"
"קמתי עכשיו מהשבעה ואני פתאום שואל את עצמי: מה המשמעות שלי עכשיו? מי אני? אז ברור שהתשובה היא: הנה, היום אתה אבא. וזה נכון. וגם לכבוד ההולדת של הילדים שלי עשיתי המון, אני אפילו לא קורא לזה ויתורים. עשיתי החלטות ששמות את הקריירה שלי במקום אחרון ואת הילדים שלי במקום ראשון.
"ועדיין, פתאום הדבר הזה שמגדיר אותי - כי כל מי שמכיר את אלי מקרוב, או אפילו חצי מקרוב, יודע שזה אלי וההורים שלו - ופתאום אני מנסה להגדיר את עצמי מחדש. אז אני לא יודע מה יהיה בעוד 10 שנים. אני בטוח ומקווה שיהיה טוב, ושאני אמשיך לעשות דברים יצירתיים. ואני רק מקווה שגם מי שאהב או אוהב את מה שאני עושה היום, ימשיך לאהוב גם בעתיד".
"הביג בנד הזה הוא ביג בנד מדהים. זה כמו רכבת כזאת שלוקחת את הבמה, ואתה פתאום רואה אותה. אף פעם אין כמו לייב ג'אז, ובטח שלא תזמורת ג'אז גדולה. בסופו של דבר היה לי חשוב לקיים את ההופעה הזאת, ואני מאוד מצפה לה. אני מצפה שדרך ההופעה הזאת, שבה גם אני אנגן את השיר שהקדשתי להורים שלי באלבום הקודם, שנקרא 'הנרי ורחל', שזה שיר נורא מרגש - אבצע אותו, אחשוב עליהם, ואמסור להם דרישת שלום ואהבה גדולה".
דג'יברי אמנם רחוק מסיכום הקריירה שלו, אבל השיח על הוריו מאפשר לו להתבונן על מה שהשיג ולהרהר על העתיד. "בסך הכול הקריירה שלי היא קריירה עשירה שהייתה בעצם בכל העולם. אין פינה בכדור הארץ שלא הייתי בה או לא הופעתי בה. והיום דווקא אני מתכנס פתאום חזרה לתוך המקום שגדלתי בו, שזה פה בארץ. אבל אולי, כמו שאמרתי, ההגדרה מחדש, החיפוש העצמי הזה, תוביל אותי עוד פעם לצאת החוצה".
התרעות פיקוד העורף