למרות הכאבים, וונדר כל כך נהנה בפיקניק שהוא הלך משם ישר לאולפן. "כל האווירה של אותו יום פשוט חזרה אליי - הריצות, התחרויות, כל מה שכולנו השתתפנו בו. היה שם המון כיף, למרות שלא יכולתי לאכול את הנקניקיות. זה היה בערך בתקופה שבה התחילו לייצר נקניקיות עוף". מתוך האווירה הזאת, הוא מתאר, הוא כתב בבת אחת את השיר I Wish, ההמנון הגדול מתוך האלבום Songs in the Key of Life שיצא היום לפני 50 שנה והפך לאחד האלבומים המזוהים ביותר עם המוזיקאי.
שיר הגעגוע לילדות הענייה של וונדר והסיפור שהוליד אותו, יכולים לפתוח חריץ קטן להבנת הגאונות של וונדר ושל Songs in the Key of Life, האלבום האהוב והמפורסם ביותר שלו. וונדר הוא מוזיקאי שיכול לתרגם כאב שיניים בפיקניק בשבת לשיר שנוגע בגעגוע הקולקטיבי לתמימות שהיתה בעבר. היכולת הזאת - להפוך רגע פרטי לאמירה אוניברסלית - הגיעה לשיאה לפני 50 שנה.
האלבום שכמעט לא היה
Songs in the Key of Life בכלל לא היה אמור להתקיים. בשנת 1974, לאחר הוצאת האלבום הקודם שלו, וונדר החליט לעבור לגאנה להתנדב עם ילדים. הביקורת שהייתה לו על ארה"ב של מלחמת ויאטנאם ופרשת וואטרגייט הובילה אותו למסקנה שהוא לא יכול להישאר במדינה. למרות זאת, הוא חתם על חוזה עתק עם חברת "מוטאון" (37 מיליון דולר, שיא באותה התקופה), קיבל חופש אמנותי מלא והוציא לאור אלבום כפול שלא עשה הנחות: שעה ו-44 דקות של מוזיקה, כולל שירים באורך של 7 ו-8 דקות ושילוב מהפכני של אינספור סגנונות מוזיקליים. וונדר הגיש לעולם יצירה מורכבת ורב-גונית, כזאת שמעבירה את המאזין שלה טלטלה בגוף ועוזרת לו לגעת בשמיים.
מכאב שיניים למחאה
החיבור בין הפרטי לכללי חוזר גם ברגעים שבהם וונדר עוסק בעוולות ובכאבים הגדולים יותר של החברה. בשיר Ordinary Pain וונדר מתאר את הקשיים של היומיום ככאלה שאסור לפטור אותם כ"כאבים רגילים" ולהתייחס לייחודיות שלהם. ביד אמן הוא מתאר במילים ומנגינה סיטואציות קטנות שהן "הרבה יותר מסתם כאב רגיל של הלב". לאחר 3 דקות של בלדת סול המוזיקה משתנה, הבס והגרוב משתלטים והשיר נע לכיוון השירה הקולקטיבית של הגוספל. המעבר הזה, שקיים באלבום בצורות שונות, משקף את האמירה של וונדר - זאת שלא מוותרת על היחיד לפני שהיא מדברת על החברה.
ב-Songs in the Key of Life, וונדר הצליח לתפוס את השמחה שבעצב ואת הכאב שבהתרוממות הנפש. המוזיקה הזיזה את הגוף, הציפה את העיניים בדמעות ואת הלב באושר. וונדר אף פעם לא פחד לתקוף את החברה האמריקאית ישירות על השחיתות והאפליה, אבל גם אז הוא עשה זאת יחד עם יד שמושטת לשלום. בשיר Black Man, שבו הוא מעביר את המאזין 8 וחצי דקות עוצרות נשימה של שיעור בהיסטוריה אמריקאית, הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי האדם הלבן ובאותה הנשימה מדגיש את התרומה שלו להיסטוריה האמריקאית הסבוכה. הריקוד של וונדר הוא תנועה קדימה ואחורה, מתרחקת ומתקרבת.
השמחה של סיימון הייתה מוקדמת. בשנה שלאחר מכן וונדר כבר זכה שוב עם Songs in the Key of Life והפך להיות המלך הבלתי מעורער של שנות ה-70, עשור שידע לא מעט מוחות מוזיקליים גדולים. הכבוד העצום שוונדר רחש למוזיקה לצד הדרישה שלו לחופש חסר פשרות הולידו יצירת מופת שההתעקשות שלה על הטוב נמשכת גם בשנים המבולבלות של תחילת המאה ה-21. כשחוסר הוודאות שולט, העולם ימשיך לשיר את השירים בסולם החיים והם יזכירו לנו מילה שאולי קצת שכחנו - תקווה.
התרעות פיקוד העורף