לפני הביצוע ל"לדבר", היא דיברה על הפוסט-טראומות שאנחנו סוחבים כחברה ועל התפקיד שיש לדיבור בהתמודדות איתן, וזה לא היה חיבור מאולץ של שיר ישן למציאות חדשה: השיר עצמו נולד בעקבות חרם שחוותה בילדות ומתוך ההבנה שככל שדיברה עליו, כך הצליחה לייצר מרחק מהטראומה. אחרי השבעה באוקטובר התווספה לזה משמעות אחרת, כשניצול מהנובה סיפר לה שהמטפל שלו ביקש ממנו לדבר שוב ושוב על מה שעבר. בהמשך, כשביצעה את "1990", שזרה פנימה את סיפור העלייה שלה - הדירה הזמנית ברמת גן, החום של השכנים והערבות ההדדית הישראלית שמלווה אותה עד היום.
כשקרן פלס ומירי מסיקה עלו, האנרגיה השתנתה ברגע. יש ביניהן כמות כמעט מוגזמת של אהבה ופרגון, אבל בעיקר דינמיקה נדירה של שתי חברות שבאמת נהנות לשיר אחת את השירים של השנייה, והחיבור ביניהן מדבק ועובר אל הקהל. פלס ומסיקה, צמד פרפורמריות על, יודעות להוציא את המיטב מהשירים שלהן ביחד: "לייק ואנקה", למשל, קיבל עיבוד פאנקי שהוציא ממנו גרוב שלא ידעתי שאני צריך, והמאשאפ בין "מפחד עלייך" ל"רק אלוהים ישפוט אותי" היה אחד החיבורים המוזיקליים היפים של הערב.
המופע המשותף שלהן הוא אחד המופעים המצליחים בשנה האחרונה, ולא בכדי: כל שיר בו הוא להיט, והשילוב בין הקול העוצמתי של מסיקה, התיאטרליות והמסירות של פלס יצר מופע מהודק וסוחף. לשיא נוסף הן הגיעו כשהעלו לבמה שוב את מארינה מקסימיליאן לביצוע של "מגיע לי טוב" - שיר שנכתב בעקבות העלייה באלימות במשפחה בתקופת הקורונה. זה היה ביצוע מחשמל שהובל על ידי מקסימיליאן, והעביר מסר חד וברור של כוח, עצמאות ויציאה ממעגלים הרסניים.
הפסקת הטכנו השנייה של הערב, בשיר "תותים", גרמה לי לתהות אם יש סעיף בחוזה של פסטיבל שמתקיים במדבר שמחייב לפחות ניסיון אחד להפוך אותו למסיבת טבע. בפעם הראשונה זה טוויסט נחמד; בפעם השנייה כבר קשה להבין מה זה מוסיף למוזיקה.
פסטיבל התמר לא צריך להתאמץ כדי להרגיש כמו אירוע: יש לו את המדבר, את הקהל, את האמנים הנכונים, וכמדי שנה בשנים האחרונות - גם מטען רגשי שנכנס עוד לפני שהתו הראשון מנוגן. כשהמופע סומך על הנתונים הטבעיים שלו - כמו מארינה שנתנה את כל הגוף לשיר, החברות של קרן ומירי, אלון אהל שמתיישב ליד פסנתר ומנגן - הלב נפתח. כשהוא מנסה להכניס בכוח מסיבות טכנו או עיבודים מתוחכמים, הקסם מתפזר.
התרעות פיקוד העורף