10 ימים לאחר ההופעה הראשונה, ב-23 באוקטובר, נכנסה השלישייה לאולפן De Lane Lea בלונדון כדי להקליט את "Hey Joe". לצ'נדלר היה כסף לשעתיים בלבד של הקלטה, ובזמן הזה הספיקו הנגנים לבצע יותר מ-30 טייקים עד שהגיעו להקלטת בסיס שסיפקה אותם. הנדריקס, שלא היה בטוח ביכולות השירה שלו, העדיף שקולו ייבלע בתוך הגיטרות, ואף התעמת עם צ'נדלר על עוצמת הנגינה באולפן. המפיק התעקש שאנשים צריכים לשמוע גם את האיש שמאחורי הגיטרה. הסינגל יצא בדצמבר והגיע למקום השישי במצעד הבריטי.
אחריו הגיע "Purple Haze", שכבר היה הצהרת כוונות מסוג אחר. הנדריקס השתמש בגיטרה החשמלית בדרכים שנשמעו אז לא שגרתיות: פידבק, דיסטורשן, אפקטים, כיפופי מיתרים ומפגשים פרועים של בלוז, פסיכדליה ורוק כבד. גם לשני חבריו היה חלק מהותי בתוצאה. התיפוף של מיטשל, שהושפע עמוקות מג'אז, העניק לשירים חופש קצבי, בעוד רדינג סיפק בסיס יציב שאפשר לשניים האחרים להשתולל. שלושת הנגנים נשמעו כמו להקה גדולה פי כמה.
בחודש יוני של אותה שנה חזר הנדריקס לארה"ב, הפעם ככוכב עולה, להופעה בפסטיבל מונטריי. שם, במהלך ביצוע של "Wild Thing", הוא העלה את הגיטרה שלו באש, כרע ברך מולה ולבסוף ריסק אותה. התמונות מהאירוע הפכו לאחד הסמלים הגדולים של שנות ה-60.
אבל ההצלחה הגיעה עם מחיר. הופעות בלתי פוסקות, מתחים יצירתיים וחילוקי דעות אישיים החלו לשחוק את היחסים. ביוני 1969 עזב רדינג, וההרכב המקורי התפרק. הנדריקס המשיך להופיע ולהקליט עם מוזיקאים אחרים, ובהמשך אותה שנה עמד על במת וודסטוק עם ההרכב Gypsy Sun & Rainbows, שכלל גם את מיטשל. ב-18 בספטמבר 1970, פחות מארבע שנים לאחר שנחת בלונדון, הוא מת בגיל 27.
רדינג הלך לעולמו ב-2003 ומיטשל ב-2008. שלושתם הוכנסו יחד להיכל התהילה של הרוקנרול ב-1992, הכרה מאוחרת בהרכב שהקהל כבר הבין הרבה קודם.
60 שנה אחרי, המספרים הם הדרך הטובה ביותר להמחיש את גודל ההישג: שלושה מוזיקאים, שלושה אלבומי אולפן, פחות משלוש שנות פעילות בהרכב המקורי וקריירה של כארבע שנים בלבד מרגע הגעתו של הנדריקס ללונדון ועד מותו.
התרעות פיקוד העורף