"פגשתי את דן אלמגור והוא סיפר לי שלמרות שכתב את השיר הרבה לפני מלחמת ששת הימים, כשהוא ישב לערוך את הטקסט ולהתאים אותו ללחן של אפי נצר, הוא שאב השראה מהסיפור של שלמה אפשטיין ושלי, וגם ציין שהוא מקדיש את השיר הזה למעשה הגבורה של שלמה", סיפר לי חגואל בריאיון שקיימתי עימו לפני מספר חודשים. "בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני בוכה כי אני חוזר לרגע שבו קיבלתי את חיי במתנה".
האירוע המונצח בשיר עיצב את דרכו של חגואל. "מאז אני מבקר בכל שנה בקבר של שלמה, ועד היום, בכל מפגש עם חברים מהיחידה, השם שלו עולה וגם נוכח בכל רגע בחיי", אמר. "לקחתי על עצמי משימה, להנציח אותו בכל דרך. בהתחלה זה היה לי קשה מאוד, אבל היום אני מרצה בכל מקום על סיפור גבורתו, כדי שכולם יזכרו אותו וידעו מי הוא היה ומה הוא עשה בשבילי. הוא הפך להיות חלק ממני".
שלשום, 59 שנים אחרי אותו קרב, נפטר יוסף חגואל בביתו, מוקף באשתו, בילדיו ובנכדיו, והוא בן 80. הוא נפטר בהיותו בשירות מילואים פעיל.
אל תדאג, יהיה בסדר
חגואל נולד ב-8 בספטמבר 1946 בתל אביב וגדל ברמת גן. בשנת 1964 התגייס כלוחם לצנחנים. "התגייסתי עם מוטיבציה בשמיים", סיפר לי בריאיון. "הצבא היה מרכז החיים והגאווה של המדינה. כשהשתחררתי משירות חובה הרגשתי שעשיתי את שלי ועכשיו אני יוצא לחיים האזרחיים, לבנות את העתיד. רציתי ללמוד, לעבוד, לטייל. אף אחד מאיתנו לא דמיין שתוך חודשים ספורים נמצא את עצמנו בלב מלחמה שתשנה הכל".
במאי 1967, במהלך תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, גויס חגואל למילואים כלוחם בגדוד 28 של חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים. "הגיוס היה פתאומי ומסיבי", תיאר. "אנשים עזבו את המשפחות ואת מקומות העבודה ועלו על מדים תוך שעות. הייתה באוויר תחושה שהולכים להילחם על הבית. הגענו לחטיבה, התארגנו במהירות והתחלנו להתאמן באינטנסיביות. הבנו את גודל השעה".
חטיבה 55 יועדה לצנוח באל-עריש שבסיני. עם פרוץ המלחמה, בבוקר 5 ביוני, עם ההצלחה המוחצת של חיל האוויר, בוטלה הצניחה. בצהריים קיבלה החטיבה פקודה לנוע מיד לירושלים, בעקבות הצטרפות ירדן למלחמה והפגזת העיר. "הגדוד, בפיקוד סא"ל יוסי פרדקין, נותר כעתודה חטיבתית בשלב הראשון", שחזר חגואל. "ישבנו וחיכינו לפקודה תחת הפגזה קשה".
ב-6 ביוני, יומה השני של המלחמה, במהלך הפריצה משכונת בית ישראל לכיוון העיר העתיקה, ניתכה על יחידתו של חגואל הפגזה כבדה. "הירדנים הפגיזו את כל האזור באש תופת של מרגמות", סיפר. "פתאום נשמעה שריקה חזקה ופצצת מרגמה נפלה ממש לידי. הפיצוץ היה אדיר. מעוצמת ההדף והרסיסים עפתי, וכשהסתכלתי למטה ראיתי ששתי הרגליים שלי רוסקו לחלוטין. לא יכולתי לזוז מילימטר. גררו אותי לנקודת טיפול מאולתרת בשטח, חבשו אותי, וההפגזה הירדנית רק החריפה".
ואז, מתוך העשן, כמו מלאך, הגיע אל חגואל טוראי שלמה אפשטיין, החובש הגדודי. "כשהירדנים התחילו להפגיז את המקום שבו היינו, כל החובשים והפצועים שיכלו לעמוד התפזרו וניסו לתפוס מחסה. רק אני, בגלל שרגליי היו פצועות, לא יכולתי להימלט", תיאר חגואל.
"שלמה החובש נשאר איתי. אני זוכר שאמרתי לו: 'תסתלק מכאן! אין טעם ששנינו ניפגע!', ולמרות שהוא יכול היה להסתלק ולהציל את עצמו, הוא אמר לי: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. הוא גרר אותי ונשכב עליי כדי לכסות אותי מפני הפצצות. כמה שניות לאחר מכן נפל פגז נוסף והוא נהרג. הוא ממש הציל את חיי בגופו. כשפוניתי לבית החולים עוד קיוויתי שגם הוא מפונה איתי, אבל לאחר כמה ימים נודע לי שהוא נהרג. הוא הציל את חיי פעמיים: בפעם הראשונה כשטיפל בי בשטח ולא נטש אותי, ובפעם השנייה כשנשכב עליי. אילו הוא היה משאיר אותי והולך, הפגז היה פוגע בי ישירות".
"במוחי, שלמה הוא עדיין אותו חייל בן 26, עם החיוך המרגיע והאומץ. הוא כבר חלק בלתי נפרד מחיי. שלמה עשה מעשה עילאי. הוא יכול היה ללכת, ואף אחד לא היה יודע שום דבר. אבל הוא לקח אותי וגרר אותי בשקט נפשי. השרה אווירה שקטה ומרגיעה, בקור רוח, למרות כל ההמולה וההפצצות מסביב. החברים שלו סיפרו שהוא היה אדם טוב, חברותי, אוהב לעזור ואוהב אדם. אני משוכנע שאילו הוא היה נשאר בחיים היינו יכולים להיות חברים טובים".
משרת בשביל שניים
חגואל פונה מהשטח, עבר סדרת ניתוחים ארוכה ותהליך שיקום מורכב. "בתוך הגוף שלי, ממש סמוך ללב, נשאר רסיס גדול מאותו פגז שפגע בנו", ציין חגואל בשיחתנו. "הרופאים פחדו לגעת בו בגלל הקרבה ללב והסיכון שבניתוח, והחליטו להשאיר אותו בפנים. הרסיס הזה ליווה אותי בכל רגע בחיים. הוא התזכורת הפיזית שלי למה שקרה שם, בסמטה בירושלים. בכל פעם שהרגשתי אותו, ידעתי שלולא גופו של שלמה, שחצץ ביני ובין הפיצוץ וספג את הרסיסים, לא הייתי שורד. הוא נתן לי את החיים שלו במתנה. הרסיס שליד הלב הזכיר לי בכל יום מחדש בשביל מי אני חי ובשביל מי אני ממשיך ללבוש מדים".
גם ב-7 באוקטובר, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, התגייס חגואל, אז בן 77, למילואים. הוא שימש מנטור ללוחמים הצעירים שפגש בשטחי הכינוס ובבסיסים, הקשיב לחששותיהם לפני הכניסה לקרב ונסך בהם כוח דרך סיפורו האישי. "הצבא חינך אותנו שלא משאירים פצוע מאחור, וההתנדבות שלי במילואים היא הדרך שלי להצדיק את זה שאני נושם", הסביר את גיוסו. "אשאר על מדים כל זמן שיקראו לי וכל עוד הרגליים שלי מסוגלות לשאת אותי. אני משרת כאן בשביל שניים – בשבילי ובשביל שלמה אפשטיין ז"ל".
התרעות פיקוד העורף