הדרך לפארק העסקים של קיסריה ביום שישי בצהריים הייתה שוממת למדי. עוד לפני היציאה מהבית נשלחו תזכורות חוזרות ונשנות כדי לוודא שהקהל מבין שמדובר בפארק התעשייה ולא באמפיתיאטרון הרומי המוכר. המרחב התעשייתי העצום, שכבר נחנך עם המופע של דרוויש ומרינה מקסימיליאן, העניק לאירוע תפאורה יוצאת דופן: מסיבת חצר ענקית שגדלה לממדים תעשייתיים. המרחבים הפתוחים גרמו לחשש רגעי מבלבול בדרך, אך עם ההגעה לחניית העפר המלאה, קולות הדיסטורשן ובדיקות הסאונד הבהירו מיד שהיעד הנכון נכבש.
בכניסה לשטח, מיד לאחר קבלת הצמיד, נגלה מראה ברור: הקהל שהקדים למלא את השורות הראשונות היה ברובו המכריע בני נוער ובני דור ה-Z. אל מול הטענות על דעיכת הגיטרות לטובת טראנס או היפ-הופ, הצעירים שחלקם נראו כאילו הגיעו במעבר סודי מהדיזנגוף סנטר, הצטופפו בחולצות של להקות ובכתפיים חשופות בשמש הקופחת והציגו מציאות חיה ובועטת. המתחם שילב בין אלמנטים פסטיבליים כמו בדים מתוחים ומנדלות תלת-ממדיות לבין עמדות מסחריות, כאשר במרכזו בלטו פסלי מתכת בדמות עצים. על עלי המתכת נחרטו מילים חיוביות: שמחה, אושר, אהבה וצחוק, ועל גזעיהם שולבו ציטוטים של משוררים עבריים, מנתן אלתרמן ועד יהודה עמיחי.
שעות הצהריים: סאטירה, פאנק ומעגלי פוגו
את הליינאפ פתח יובל גולד שעוד הרבה לפני הכוכב הבא או הפקות היפ הופ, הגיעו מרוק טהור, בהופעה שלו הוא שילב רוק מלודי לפזמונים ישירים שסחפו את הקהל הצעיר לצעקה משותפת. השחקן אלעד משה בדמותו של אריה רחמימוב (המוכר גם כדימה XR) יחד עם להקת אריין מיידן, והגישו מופע שהלביש סאטירה פרועה ונוקבת על גבי מטאל כבד.
הרצף נמשך עם הפסוליה של דייזי שערבבו גיטרות מחוספסות והומור חסר גינונים עד שבשלב מסויים הסולן הוריד את בגדי גיבור העל שעלה איתם ונשאר עם ספידו בזמן שהגיטריסט, גיגי לוי השמיד את הגיטרה של עצמו עם פטיש, מאוד רוקנרול, חברות להקת הזאבות עלו לצרחות הקהל וסיפקו מנה חריפה של רוק, דיסקו ופאנק עם נוכחות בימתית חדה, הקהל רצה מהן עוד. מי שהביאו את מפלס הרעש המוקדם לשיא היו מטאטא השמד, שנתנו הופעה מטורפת, שדחסה באלגן, רוק כבד והומור שחור לתוך רעש עצבני וסחפו את הרחבה למעגלי פוגו סוערים שנמשכו דקות ארוכות. המאבטחים וההפקה ניסו לעצור את המעגלים משיקולי בטיחות, אך כנראה שהביקוש לפוגו לא מסתיים אף פעם, והמעגל התחדש שוב ושוב.
לצד המוזיקה המצויינת והליינאפ המוקפד, בלטה תופעה שהעיבה על הזרימה: בין אמן לאמן הושמעו להיטי רוק ענקיים מכל השנים אבל זה נקטע בגלל בדיקות סאונד ממושכות על הבמה המרכזית, לעיני כל הקהל ובאוזניו. העצירה הממושכת בין המופעים קטעה את המומנטום והעלתה תהייה מתבקשת לגבי היכולת לייצר רצף הופעות חלק יותר בהפקות מסדר גודל כזה.
רגשות של צהריים: עלמה גוב והילה רוח
לקראת שעות אחר הצהריים עלה לבמה "ילד" (עומר יפת), שעטף שירים על פגיעות נעורים בתוך פזמונים רחבים, בהופעה מצוינת שזכתה להיענות חמה שנשמעה כאילו חלק ניכר מהקהל הגיע במיוחד עבורו, הוא נכנס לזה ממש במהירות וגם כאשר הייתה בעיה בתחילת המופע שלו, הוא ידע לתת הופעה ברמות הגבוהות ביותר.
אחד מרגעי השיא של הפסטיבל כולו נרשם במופע של עלמה גוב. גוב הוכיחה שוב שהיא פרפורמרית שמסוגלת לייצר אינטימיות עמוקה גם בתוך שטח פתוח והמוני. גם כשהתבלבלה לרגע באחד הטקסטים, צחקה על כך והמשיכה מיד. לקראת סוף ההופעה סיפרה כי הנגנים המלווים אותה הם חברי ילדות וזה חלק מהכיף שלה בהופעות, אחר כך שיתפה בגילוי לב כי באותו בוקר היא והלהקה נכחו כולם באזכרה של חבר הילדות שלהם, סרן דור שדה ז"ל. גוב הקדישה לזכרו שיר שכתבה על אותם ימים שבהם קשה למצוא כוחות לצאת מהמיטה, רגע חשוף, כואב ומאוד ישראלי בתוך המולת הפסטיבל.
אחריה עלתה הילה רוח, שחיברה חספוס, מלודיה ואי-נחת לשפה אישית ייחודית. לאחר ביצועים נפלאים ומלאי קצב ל"אמאלה", "טבע", ועוד להיטים מאלבומה האחרון, היא ביצעה את השיר שלה שכבר הפך לאייקון, "הגרעין האיראני" אחר כך עצרה רוח לדבר ישירות עם הקהל על המציאות הפוליטית במדינה. היא התריעה מפני עוד גלי מלחמה כגון איראן 3 או 4 וקראה לנוכחים להשמיע את קולם: "כולנו במצב שחייבים פשוט לצאת ולהצביע", הקהל בתגובה חזר אחרי כל מילה מהשירים והתחיל "רכבת" אנושית שהשתרעה לאורך מספר מטרים.
ענקי הניינטיז והאלפיים: מקספר ועד שייגעצ
עם רדת החשכה כמות הקהל הכפילה את עצמה, וכך גם עבר המוקד לעמודי התווך של הרוק הישראלי. מופע הארנבות של ד"ר קספר עלו לבמה עם המנוני הניינטיז האנרגטיים שלהם. אורן ברזילאי הקדיש את השיר "הכל יהיה בסדר" לכל חיילי צה"ל, וציין בהתרגשות את בתו המשרתת בצבא, אלה ברזילאי. ההרכב ביצע קאבר ל-"Where Is My Mind" של הפיקסיז, המשיך לביצוע סוחף של "תראו אותי" ו"עולם שקט", והחברים שיתפו כיצד מופע האיחוד לציון 30 שנות פעילות הפך לסיבוב הופעות מתמשך שאינם רוצים להפסיק.
אחריהם עלו חברי מוניקה סקס, שכבר נחשבים לאחד ההרכבים שנכנסו להיכל התהילה של הז'אנר. הלהקה פתחה בביצוע סוער ל"שנים חסומות", המשיכה ל"אני חי בתוך רמקולים", ושילבה רגע הומוריסטי כשביצעה במפתיע את הג'ינגל של "הקרן להכוונת חיילים משוחררים".
יוני בלוך ושייגעצ סיפקו כל אחד סט עצמאי ומדויק, אבל רגע השיא נרשם כשהשניים חלקו לראשונה את אותה הבמה. בלוך, ממובילי גל האינדי-רוק של שנות האלפיים, סחף את הקהל שהצטרף אליו בשירה אחידה לכל מילה, ואילו יובל מנדלסון, שבשנים האחרונות חובש גם את כובע המורה לאזרחות, החזיר לבמה את אותה חוצפת נעורים שממשיכה לכבוש דור שנולד שנים אחרי שאלבומי הלהקה יצאו. המפגש ביניהם, שחיבר בין "נפוליאון" של בלוך ל"ניו-יורק-רפיח" של שייגעצ (לצד ביצוע מחשמל ל"מרילין מונרו"), הבהיר מיד: החיבור הזה טבעי מדי מכדי להישאר גימיק חד-פעמי בפסטיבל. אם יש מפיק בקהל ששומע את הדרישה מהשטח, סיבוב הופעות משותף של השניים הוא סולד-אאוט מובטח.
את הפסטיבל חתם הראפר הרוקיסטי מכולם, פלד, יחד עם להקת המטאל Shredhead. החיבור הישיר בין ההיפ-הופ הבועט שלו למטאל הכבד והמדויק של הלהקה הגיע לפיצוץ מוחלט עם "זומבי" ו-"בוקר טוב יא בני זונות".
בתום 12 שעות של הופעות שהחלו בצהריים, כשהאבק התחיל לשקוע, היה ברור עד כמה דור ה-Z נוכח ברוק המקומי. כוחו של הפסטיבל נבע מהיכולת לחבר בין רגעים טעונים לאסקפיזם טהור. זו הייתה הפקה רצינית שידעה להישאר שובבה ולשמור על הומור גם בתוך הכאוס. הגיטרות חתכו את האוויר, הקהל סירב לעצור את הפוגו, ו"רעש לבן" סיפק מקום להתפרק, לצחוק ולמצוא נחמה בווליום מקסימלי. מעניין אם גם הוא יהפוך למסורת, כמו רוק עצמאות ואינדינגב.
התרעות פיקוד העורף