היה משהו יפה בבחירה הזאת. טסה מיעט לדבר וגרינווד, שלא הוציא מילה, היה מרוכז ועסוק בקסמים שהוא עושה על הכלים השונים. גם הנגנים המעולים שהיו איתם על הבמה וקיבלו לפעמים את הזרקור לא ביקשו תשומת לב מיוחדת. טסה וגרינווד העלו מופע שוויוני, כזה שנותן למוזיקה היפהפייה את הבכורה ומאפשר לכל מי שעמד על הבמה את הזמן שלו להתבטא.
ההופעה שטסה וגרינווד העלו לא ביקשה לתקשר עם הקהל. השירים לא הוצגו על ידי המוזיקאים על הבמה, אלא על ידי קול מוקלט שהציג אותם בערבית בלבד. המוזיקה, במודע, לא עלתה לגבהים או ירדה למקומות נמוכים. היא נשארה נאמנה לקצב ולמלודיה ונזהרה מפומפוזיות או מרגעי שיא רגשיים. נראה היה שטסה וגרינווד "חוגגים" את עצם העובדה שהצליחו להעלות מופע כזה ולמלא אולם שלם בירושלים. לפרקים היה ניכר שהם מפחדים מלהכניס אלמנטים מערביים לתוך העיבודים שלהם.
היה בבחירות האמנותיות של טסה וגרינווד הרבה מאוד קסם, אבל בחלקים מההופעה נראה היה שהיא לא מצליחה להתחבר עד הסוף. בעיקר בתחילת ההופעה, המוזיקה נשמעה מרוחקת, כמו מקצה של חדר, ולא מילאה את האולם. גרינווד, שהיה אחראי להוסיף להופעה צבעים אחרים ומפתיעים, כמעט ולא נשמע בחלק מהשירים. היה פער בין המוזיקה היפה שבוצעה באופן מרהיב לבין הכימיה בין הנגנים שהיו על הבמה ובינם לבין הקהל. הרצון לייצר אנסמבל שלם שעובד יחד פגע לפעמים ביכולת של טסה, גרינווד והנגנים להתבטא.
בשנה האחרונה, בהפרש של כמה חודשים, הוציא דודו טסה את האלבום "אי" ואת האלבום "אל חג'אר" עם הכוויתים. הזהות ה"חצויה" של טסה, זאת שנעה בין יצירת אחד האלבומים הישראליים האינטימיים והיפים של השנה החולפת לבין החזרה שלו לפרויקט שעשה לזכר סבו, הופכת אותו לאחד המוזיקאים הבודדים שיכולים להעלות מופע שכזה. הקול האישי הדומיננטי של טסה ושל גרינווד אמנם נשמע עמום בחלקים שונים של ההופעה, אבל הכניס לשיח העיקש על השלום עוד מילים חדשות שצריכות להישמע. כך או כך, הם סיפקו לנו שעה וחצי של חסד. בישראל של 2026, זה ממש לא מובן מאליו.
התרעות פיקוד העורף