"שלום הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו והוא מיד הבין שאני לא מתלהבת", מספרת ארמוני כעת. "כשראיתי את המילים ללא המנגינה, השיר הרגיש לי קליל, הומוריסטי. שלום אמר לי: 'דפני, זה אחד השירים הטובים ביותר שכתבתי. אם את לא לוקחת, אני אקח אותו'. התשוקה שלו לשיר הדביקה אותי'".
השנה הייתה 1983, האווירה במדינה הייתה קשה. אלו היו הימים שאחרי מבצע שלום הגליל שהוביל למלחמת לבנון הראשונה. במקביל משבר מניות הבנקים הוביל את המדינה לפלונטר כלכלי. חנוך יצק את תחושותיו ומחאתו לתוך שיר זה. כידוע, השיר נכתב על ישראל, כש"אלה" הוא קיצור של "ישראלה", ומלך השכונה הוא ארצות הברית. "המשל שלו עגום", אומרת ארמוני, "בסופו נזנחת ישראלה התמימה על ידי הבחור שסובב את ראשה. מכיוון שהכותרת נראתה לחנוך ישירה מדי, הוא החליט לשנות את שם השיר ואת שם הגיבורה: במקום 'ישראלה' הוא קרא לה 'אלה'".
"האלבום הראשון סימן את תחילת הדרך העצמאית שלי כזמרת, נתן לי את הדחיפה הגדולה לקריירה ומחזיק ומלווה אותי עד היום", אומרת ארמוני. "האלבום נולד כמעין מתנה שקיבלתי משלום אחרי שנפרדתי ממנו. התחלנו לעבוד עליו מיד לאחר שעזבתי אותו. השיר הראשון ששלום כתב והלחין לי במסגרת העבודה על האלבום היה 'אוהבת אותך, עוזבת אותך'. הוא אמר פעם שהוא כתב את השיר הזה ממש מתוך העיניים שלי, מתוך תפיסה שהרגש הוא אותו הרגש אצל כולנו, בין אם מדובר בגבר או באישה. השיר האחרון שהוא כתב והלחין לאלבום היה 'היא תיקח אותך'. שלום שאל אותי מה חסר לי, ועניתי שאני רוצה שיר שיש בו אהבה, תשוקה ואופטימיות - ואז הוא כתב אותו".
האלבום, שנקרא פשוט "דפנה ארמוני", ראה אור באוקטובר 1986 וזכה להצלחה מסחררת. "תוך חודשים ספורים הוא כבר הגיע למעמד של אלבום זהב", אומרת ארמוני. "ב-1987, כשחגגתי את יום הולדתי ה-31, העניקו לי על הבמה את תקליט הזהב בהתרגשות רבה. אני מעריכה שכיום הוא כבר קרוב למעמד של אלבום פלטינה".
דפנה תשיר לנו סולו
ארמוני (70), ילידת קיבוץ רביבים, עברה בגיל 5 יחד עם הוריה לבריטניה בעקבות עבודתו של אביה כאדריכל נוף וזכתה שם לחינוך בריטי מוקפד. כעבור כעשור שבה המשפחה לישראל והשתכנה ברמת גן. "לא היה פשוט לחזור לישראל בגיל 15, בדיוק באמצע גיל הנעורים, כעולה חדשה", היא מספרת. "שפת האם שלי כבר הפכה להיות אנגלית, והנימוסים שחונכתי עליהם באנגליה לא דמו למנטליות הישראלית. בבית הספר בישראל הצמידו אליי מורה לעברית. הלכתי אליה הביתה, וכשהיא הלכה להכין תה, שרתי לעצמי באנגלית. בעלה, ששמע אותי מהחדר השני, ניגש אליי והזמין אותי להופיע במסיבת חנוכה בבית ספר יסודי שבו הוא עבד. הייתי אז נורא סגורה וביישנית וסירבתי. כשהוא אמר שההופעה תהיה בפני ילדים בני 8, נרגעתי. ההופעה הזו, הראשונה בחיי, צלחה היטב".
בעקבות ההופעה הוזמנה ארמוני לשיר ב"תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים של רדיו קול ישראל, שכל המדינה האזינה לה. וכשהתקרב מועד הגיוס שלה, ניגשה לאודישנים ללהקה צבאית. "חברות מהכיתה הציעו לי ללכת לבחינות", היא אומרת. "אפילו לא ידעתי מה זה להקה צבאית. באודישן ביקשו ממני לשיר בעברית, אבל לא הכרתי שירים בעברית. הם התעקשו, אז שרתי את 'מחר'. הבעיה הייתה שלא הכרתי אף מילה מלבד 'מחר', אז השתמשתי הרבה בלה לה לה. הבוחנים ראו שיש לי פוטנציאל, וקיבלו אותי ללהקת גיסות השריון".
במשך שנתיים שירתה ארמוני בלהקה. "העלינו את התוכנית ‘מן המזרח הפרוע', שהייתה מרהיבה כמו הצגת תיאטרון", היא מספרת. "כשהתוכנית נגמרה, הרמטכ"ל רפול החליט לפרק את הלהקות הצבאיות. הוא הודיע שמי שנשארה לו יותר מחצי שנה לסיום השירות, יסופח לצוות הווי עד שחרורו, ומי שנשארה לו פחות מחצי שנה יעבור להיות פקיד".
עם שחרורה מהצבא השתתפה עם דויד וטליה ברוזה בפסטיבל נואיבה הראשון (1977) ולוהקה לתפקיד ראשי בסרט "הלהקה" (1978). היא גילמה את נועה, החיילת החדשה בלהקה. "זו הייתה תקופה שבה לא יכולתי ללכת ברחוב", היא אומרת. "בכל מקום זיהו אותי".
"גאה בעצמי"
"ואז יצא אלבום הבכורה ומימשתי את כל ההבטחות והחלומות שלי", היא אומרת. "האלבום הזה הביא אותי לשיא חדש".
מודה אני לפניך
בעשורים האחרונים הרזומה של ארמוני מגוון: היא הציגה תערוכת יחיד עם הציורים שלה, השתתפה בקלטות ילדים, הופיעה בהצגה "בוסתן ספרדי", הופיעה בטלנובלה "השיר שלנו", בתוכנית הריאליטי "היכל התהילה" ובתוכנית "הזמר במסכה". בנוסף, בשנים האחרונות היא עוסקת בהוראת פיתוח קול.
המושג הזה, "אמא של אמא", יהיה הכותרת של שיר חדש שכתבה לאחר לידת נכדתה ולאה שבת הלחינה. "אני מאמינה שהוא ייצא לאור בקרוב", היא מבטיחה. בנה עדן יעמוד מתחת לחופה בחודש יוני הקרוב, "ואני כבר מתרגשת", היא אומרת.
ב-2025 יצא לאקרנים סרטה התיעודי של אלה, "ספק ילדה, ספק אישה", המגולל את סיפור חייה של דפנה ארמוני כזמרת ושחקנית, ואת הולדת ילדיה. במסגרת הסרט מחפשת אלה אחר אביה, ששמו נשמר בסוד. ספוילר: גם בסרט זהותו של האבא לא נחשפת. על עבודתה זכתה אלה בפרס הבימוי בפסטיבל "דוקאביב". "הילדים יודעים מגיל אפס מי זה אבא שלהם, וזה מה שחשוב", היא אומרת. "הם גם יודעים שהוא בחר לא להיות שם. את כל היתר זה לא צריך לעניין".
בשנה האחרונה פורסמו בכלי התקשורת תמונות של ארמוני מתניידת על כיסא גלגלים, לאחר שהחליקה בביתה וקרעה את הרצועה בברך. כיום היא מתניידת עם הליכון, ומקווה לנטוש גם אותו. "לפני 20 שנה שברתי את עצם הירך והייתי ארבע שנים עם קביים", היא מספרת. "כמו אז גם כיום אני חרוצה ומתאמנת כל יום ועושה הכל כדי להשתקם".
כשהיא בת 70 ומציינת 50 שנה במקצוע, ארמוני לא עוצרת. היא עובדת על הרצאה מוזיקלית על סיפור חייה ועל מופע חגיגי לציון 40 שנה לאלבום הבכורה: "אני מאחלת לכולנו לדעת לחיות בטוב, להיות טובים אחד לשני ולא לאבד אף פעם את התקווה".
התרעות פיקוד העורף