הדרך ממרכז לונדון אל חצי האי גריניץ' לוותה בתחושה של מעבר בין זמנים. בדרך אל ה-O2, מאולמות המופעים המובילים בעולם, היינו חמישה, צוות מדויק למשימה: אחד שכבר ראה את קול בגרמניה וידע למה לצפות, חבר שקעקע על הזרוע את "Love Yourz" (אחד משיריו של קול), והשאר, ואני ביניהם, אנשים שפשוט גדלו על האלבומים שלו.
עצרנו לאכול משהו זריז ב-Canteen Food Hall & Bar הסמוך. המקום כבר קלט את גודל השעה והציב דיג'יי שתפר פסקול היפ-הופ מדויק, שחימם את האווירה לקראת מה שהולך לקרות בפנים. מסביב נשמעו שיחות בשלל שפות על הסטליסט, ספקולציות על אורחים, ובעיקר השאלה שליוותה את סיבוב ההופעות הנוכחי, The Fall-Off Tour: האם אנחנו עומדים לחזות בפרק הסיום של אחד הראפרים החשובים של המאה ה-21?
בכניסה לארנה, לצד תורי הענק שהשתרכו אל עמדות המרצ'נדייז, הגענו לשמירת החפצים כשעה וחצי לפני תחילת המופע. זה היה תזמון מושלם שהציב אותנו בין ברי המזל שהספיקו לשים יד על מגבת העידוד הלבנה (Rally Towel) רגע לפני שהמלאי אזל. על הבד נצרב לוגו הטור לצד איור של הרכב האייקוני באדום בוהק, פריט אספנים מובהק, מהסוג שהמעריצים השרופים ממהרים למסגר ולתלות על הקיר ביום שאחרי. בינתיים, בתוך האולם, היא שימשה למטרתה המקורית: מחווה שהגיעה הישר מעולמות הפלייאוף של הספורט האמריקאי, כשאלפי זרים מעיפים אותה באוויר בסינכרון מושלם לפי הקצב.
הג'יי קול שמכר את הפרארי שלו ותחילת המופע
כמעט 16 שנה אחרי הופעתו הראשונה בבריטניה, אז ניגן על במה צדדית בפסטיבל Wireless ועלה לרגע לצד ג'יי-זי לבצע את "A Star Is Born", ג'יי קול חזר ללונדון כהדליינר בלתי מעורער, להופעת סולו שלישית בארנה.
הדרך שעבר מאז לא שינתה את ה-DNA הבסיסי שלו. בז'אנר שמזוהה עם ראוותנות, שיירות רכבי יוקרה ובלינג, קול עדיין בוחר להתנייד ברחובות ניו יורק על אופניים פשוטים, עם אוזניות ותרמיל על הגב, בלי פמליה ובלי שומרי ראש. התיעודים הספונטניים של מעריצים שנתקלים בו מדווש לבדו הפכו כבר מזמן לקאלט ברשת, סמל מובהק לראפר מיליונר שמסרב לאמץ את מניירות התעשייה.
בלונדון, הגישה הזו תורגמה ישירות לבמה. הוא ויתר על זיקוקים, מעליות הידראוליות וכניסות תיאטרליות, קול פשוט הזכיר למה הוא נשאר עוף מוזר בנוף ההיפ-הופ. האורות באולם כבו, מתח של אי וודאות עטף את החלל, ואז נדלק זרקור כחול בודד, עמוק בתוך יציע המושבים, ממש בלב הקהל.
שם, עם קפוצ'ון לראשו ומיקרופון ביד, הוא פתח עם '39 Intro'. כשהוא מוקף כולו באנשים ובקשר עין רציף, הוא ירד במורד היציע אל עבר רחבת העמידה, שר בזמן שהוא לוחץ ידיים למעריצים באקסטזה. הפתיחה הזו, בגובה העיניים, הזכירה לכולם שלפני תארי האצטדיונים, עומד שם פשוט מספר סיפורים צנוע שמחפש מישהו שיקשיב.
ברגע שדרך על הבמה המרכזית, התגלתה התפאורה במלואה: מעל ראשי הנגנים ריחפה הונדה סיוויק שחורה מתחילת שנות ה-2000, שעלתה וירדה לאורך המופע לצד שחזור של מבנה ה-Market House ההיסטורי של פאייטוויל, צפון קרוליינה. סיפורו של הרכב מתחיל עוד לפני הפריצה הגדולה, כשקול נסע בו ברחבי ארה"ב ומכר מיקסטייפים מהבגאז' לעוברי אורח. לקראת יציאת The Fall-Off הוא יצא לשחזר את המסע ב-7 סרטונים בשם Trunk Sale, עצר לשחק כדורסל בשכונות, חילק מתא המטען את המארז הכפול של האלבום (Disc 29 ו-Disc 39), ואפילו ניצל תקלה שהכניסה את הסיוויק למוסך כדי לצלם את הקליפ ל-'Old Dog'. כעת, כשהוא נועל בלונדון שלושה לילות סולד-אאוט, המכונית שתלויה מעל הראש המחישה את המרחק העצום שעבר.
בת טיפוחיו, גיטרה שורפת - והבאס שאכזב
מופע הפתיחה של הערב, שהובל בידי Dreamville Radio בהנחיית הראפר באס (Bas) ודיג'יי נייטריין (DJ Nitrane), סיפק עדות לכוחו של קול כמטפח כישרונות וכמפיק, גם אם החלק שלהם הרגיש כמו חלטורה לא מחייבת. הם אמנם הלהיבו את האולם, אבל בשלב מסוים הסט נחתך למתכונת של מסיבת תיכון: רצף של מקטעי 15 שניות מלהיטים של טראוויס סקוט, קנדריק לאמאר, אייסאפ רוקי ואפילו מיילי סיירוס. האכזבה העיקרית נרשמה מכיוונו של באס, ראפר עם ארבעה אלבומים בחוץ וכמה להיטים מוכחים, שהתבטל לחלוטין לתפקיד ההייפ-מאן שמקריין קטעי מעבר והסתפק בביצוע מקוצץ של בקושי עשרים שניות משיר אחד שלו. רציתי לעלות לבמה ולהגיד לו: "באס יקר, אתה ממש לא חייב להיות פה", אבל יכול להיות שלקחתי את זה קצת אישי.
לצדם עלתה הזמרת והיוצרת PJ, שהגיעה היישר מצפון קרוליינה. בעבר היא כתבה לשמות בולטים בפופ וב-R&B, התארחה באלבומו האחרון של קול בשיר "Legacy", וכעת מנסה לפלס דרך לקדמת הבמה. וקול, שהפיק לה לאחרונה את הסינגל "Two Steps", שוב הוכיח את המחויבות שלו לדחוף קדימה אמנים מהמעגל הקרוב.
על הבמה עצמה נשען קול על הרכב חי ומדויק: שתי גיטרות, תופים חיים וזמרות ליווי שהעניקו לקטלוג שלו עוצמה של הופעת רוק-סול-ראפ. החומרים מתוך The Fall-Off, שיצא בפברואר השנה, התקבלו בקרב הקהל כאילו הם כבר שנים בחוץ. אחרי פתיחה מהודקת עם "Two Six", קול עצר לרגע והודה לכל מי שמילא את האולם. הוא הבהיר שדבר מזה אינו מובן מאליו, והרגיע את כולם עם הבטחה מפורשת: הערב נגיע לשירים מכל תקופה בקריירה, לכל אחד ואחד מהם.
הקהל הגיב בשאגה מחרישת אוזניים, ומשם נסללה הדרך לרצף מהודק: קטעים כמו "SAFETY", "Run A Train" ו-"Poor Thang" השתלבו לצד להיטי הענק שהרעידו את האולם בהמשך, הסאונד באולם הזה זה בין הדברים הכי נקיים וחדים ששמעתי. זה עבר במעבר חד ל-"Ville Mentality", דרך האנרגיה המתפרצת של "A Tale of 2 Citiez" ו-"Fire Squad", ועד הביצועים הבועטים ל-"WHO TF IZ U", "Old Dog", "MIDDLE CHILD" וההמנונים "a lot", "In the Morning", "The London" ו-"She Knows".
כבר באלבום סומן "The Let Out" כרצועה מיוחדת, אבל גרסת הלייב שלו לא השאירה פירורים. על רקע סיפור אפל ורווי מתח על סגירת מועדון לילה בפאייטוויל והחשש מירי בחניון, קול חבש כובע בוקרים רחב שוליים, מחווה אסתטית לשילוב שבין קאנטרי, בלוז והיפ-הופ דרומי שמאפיין את השיר. ברגע השיא פרץ מאחורי הבמה הגיטריסט בסולו חשמלי מטורף, כולל פריטה מאחורי הראש בנוסח הנדריקס.
שורה אחר שורה מהיציע
העוצמה האמיתית של הערב נשענה על הקשר הבלתי אמצעי שקול מתחזק עם מעריציו. רגע לפני שהטירוף התחיל, הוא עצר ודיבר ארוכות עם הקהל. הוא סימן לחבורה ביציע שהגיעה עד לונדון מצפון קרוליינה והחזיקה חולצה עם המספר 910, קידומת אזור החיוג של עיר מולדתו, וביקש מהאולם לתת להם כבוד. מיד אחר כך שיתף בהתרגשות העצומה שלו לעמוד שם במופע האחרון בעיר, והודה שכשהוא חולף לצד הקהל הלב שלו מתכווץ בכל פעם מחדש מהעובדה שכולם כבר מדקלמים בעל פה כל מילה משירי האלבום הטרי.
משם הוא עבר לאחד הטקסים המוכרים ביותר בהופעות שלו. במהלך הביצוע של הבית המהיר שלו ב-"Johnny P's Caddy" שיצא במקור עם Benny the Butcher, מצלמת הרחף של האולם התמקדה באחד המעריצים שעמד ביציע מרוחק והחזיק שלט שעליו נכתב "Bar for Bar". קול סימן לו וביקש מצוות ההפקה שוב ושוב להפנות אליו את המצלמה, עד שזרק עקיצה עצמית: "הלוואי שהייתה לנו הטכנולוגיה לזה, הלוואי שזה היה בתקציב". כשהמסכים ננעלו עליו סוף סוף, הבחור ביציע לקח את ההזדמנות בשתי ידיים וירה את המילים המורכבות, מילה במילה, בדיוק מושלם שעורר שאגת עידוד אדירה מצד קול ומצד האולם כולו. מעט מאוחר יותר, ב-"Nobody's Perfect", קול כבר השתתק לחלוטין ונתן לקהל לשיר את הפזמונים והבתים במקומו.
הדרך לטירוף נוסטלגי הייתה קצרה. הלהיטים הוותיקים נורו בזה אחר זה: "Work Out" המוקדם שגרר שירת ענק, ו-"Wet Dreamz" ו-"G.O.M.D" שגרמו לקהל להכנס למצב "מגבות באוויר".
אז החל להתנגן הביט של "Life Sentence" מתוך האלבום החדש. קול פתח בשורה "...realest shit I wrote", אבל עצר לפתע באמצע: "אתם יודעים מה? זה אולי נחשב לאחד השירים הכי אמיתיים שכתבתי, אבל אני רוצה לתת כבוד לשיר שבעיניי הוא באמת ה-'realest shit I wrote'". באותו רגע פצח בביצוע מרטיט של "Love Yourz", שהזכיר לכולם את הליריקה והרגש החשוף שלו.
לקראת הסיום הרעיד את הארנה "No Role Modelz", שסחט את קולות ההתלהבות הגדולים ביותר של הלילה. באמצע השיר המוזיקה נחתכה בבת אחת לטובת הסימפול האיקוני 'Fool me one time, shame on you / Fool me twice, can't put the blame on you' שלווה בסרטון קצר שבו פניו של קול הולבשו ב-AI על דמותו של נשיא העבר הנואם. האולם כולו השלים את השורות בצרחות, רגע לפני שקול סגר מעגל מחושב וחתם את המופע עם 'Quik Stop' מתוך האלבום החדש.
השקיעה יכולה לחכות: ג'יי קול פותח פרק חדש
אז נכון, הוא השאיר בחוץ שלושה אלבומים שלמים שאהובים בטירוף על המעריצים, פשוט כי מבחינתו הם היו רק 'אימון' ולא חלק מהסיפור המרכזי שלו. ועדיין, הערב הזה סיפק את הסחורה במלואה.
במשך שנים ריחפה מעל The Fall-Off עננת הפרישה. קול עצמו הזין את המיתוס לפיו מדובר באלבום האולפן האחרון שלו, פרויקט שיחתום קריירה מפוארת ויוביל אותו עם אופניים אל עבר השקיעה. אלא שבריאיון שהעניק למגזין GQ ימים ספורים לפני ההופעה, הוא הבהיר סופית שהתוכניות השתנו: "אני בכלל לא משתמש במילה הזאת [פרישה]", אמר. הוא אמנם מתכנן להקדיש זמן למשפחה ולהתמקד בהפקות לאחר סיום סיבוב ההופעות, אך הדלת ליצירה עתידית נותרה פתוחה לרווחה, ובראשה הפרויקט המדובר It's a Boy.
הפרויקט הזה, שנחשף לראשונה כבר ב-2020 כחלק מ"תוכנית הסיום" המוצהרת שלו לצד The Off-Season, יועד במקור לשמש כמקפצה ישירה לקראת האלבום הנוכחי. אף על פי שקול בחר להקדים את The Fall-Off ולדלג עליו בסדר הכרונולוגי, הדיבורים על גניזה התחלפו בהבטחה שהחומרים המוקלטים הללו עוד יראו אור.
ההבנה הזו צבעה את ההופעה כולה באור אחר לגמרי: מפגן עוצמה צלול של ראפר שנמצא בשיא כוחו היצירתי והבימתי. במשך קרוב לשעתיים, עם משמעת ברזל, כבוד מוחלט למילה הכתובה וחיבור ישיר לקהל שצועד איתו דרך ארוכה, ג'יי קול הבהיר שחובת ההוכחה כבר מזמן מאחוריו.
משם הוא ממשיך בלוח זמנים צפוף. החלק האירופי ננעל בשטוקהולם ובאוסלו, לפני שידלג ליבשת הבאה לסדרת הופעות באוסטרליה ובניו זילנד. כל זה יתנקז ב-12 בדצמבר ליוהנסבורג, בהופעת ענק שתסגור עשור מאז ביקורו האחרון בדרום אפריקה ותחתום את הסיבוב כולו. התנופה הזו ניכרת גם מחוץ לאולמות: לצד קולקציית המרצ' שזכתה לביקוש שיא, קול רשם לאחרונה הישג מסחרי נוסף כשרתם את המותג Dreamville לשיתוף פעולה רשמי עם פריז סן-ז'רמן, מהלך שממחיש את השפעתו התרבותית הרבה מעבר לגבולות הז'אנר.
יצאנו אל הרחוב הלונדוני הקר כשהקולות מהאולם עוד מהדהדים באוזניים. החבר הביט בקעקוע על הזרוע שלו וחייך. לפעמים החסד הכי גדול של מעריץ הוא לדעת שההצהרות החגיגיות על פרישה היו בעיקר דיבורים. אמן שאוהב את המלאכה שלו עד כדי כך, וששולט בה בכזו שלמות, לא באמת הולך לשום מקום.
התרעות פיקוד העורף