עדר, מוזיקאי, גיטריסט וחבר להקת תמוז, לא הגיע להקמת רימון במקרה. בשנים 1977־1980 למד מוזיקה בברקלי קולג' בבוסטון, וחזר עם תפיסה ברורה לגבי האופן שבו צריך ללמד מוזיקה. "המודל האקדמי שלי היה ברקלי", הוא אומר. "ראיתי מקום שמאפשר לך לראות את החזון שלך. הבנתי שאני רוצה ללמוד מוזיקה על ידי כך שאתה יוצר אותה. זה לא שאתה לא לומד קונטרפונקט, הרמוניה ופיתוח שמיעה, אתה לומד הכל, אבל חלק גדול הוא דרך יצירה, עיבוד ומימוש יצירתי של פרויקטים".
הכישרון לא מספיק
אלא שהיוקרה המקצועית לא הבטיחה יציבות כלכלית. כבר בשנה השנייה לקיומו נקלע רימון למשבר קשה. "היינו כבר אמורים להתפרק מאה פעם. בשנה השנייה במשך שלושה חודשים לא היה כסף למשכורת. אני אמרתי: אני נשאר. תישארו, תעזבו, אני נשאר פה".
אבל עדר מתעקש שהסיפור של רימון אינו מסתכם בשמות שהתפרסמו. אחד ההבדלים המשמעותיים, מבחינתו, הוא היחס לכישרון ולפוטנציאל, ולא רק לידע מוקדם או ליכולת לעבור אודישן מסורתי. הוא חוזר אל אתי אנקרי, שהגיעה לרימון אחרי שלא השתלבה במסגרת לימודים אחרת. "היא באה לגמרי רק עם הכישרון שלה, והיא התפתחה פה ועשתה את הדברים הכי יפים בעולם", הוא מספר.
שנים לאחר מכן זיהה פוטנציאל דומה אצל יסמין מועלם. לדבריו, היא לא הצליחה להשתלב בבתי ספר למוזיקה שבהם למדה בארץ ובחו"ל, אבל כשהגיעה לרימון הוא התרשם מכישרונה והעניק לה מלגת נשיא. "העבודה היחידה שלה הייתה רק להגיע לכל השיעורים, ובאמת זה היה דבר מכריע עבורה כי היא קיבלה כל כך הרבה בזה שהיא התמסרה".
הגישה הזאת אינה אומרת שרימון מוותר על הכשרה מוזיקלית רצינית. להפך. התלמידים לומדים את יסודות המוזיקה, אבל נדרשים גם ליישם אותם. "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של הקונטרפונקט וההרמוניה המסורתית, אבל הם צריכים ליצור עם זה שירים, הם צריכים ליצור עיבודי ג'אז וקומפוזיציות לתזמורת המהפכה".
לא כל העולם במה
אחד האתגרים של מוסדות להכשרת מוזיקאים הוא הפער בין החלום של צעירים לעמוד על במה לבין המציאות הכלכלית של תעשיית המוזיקה. לא כל מי שמגיע עם גיטרה יהפוך לאומן מצליח, ולא כל בוגר ימצא את עצמו מול קהל גדול. רימון מנסה להרחיב את ההגדרה של מקצוע המוזיקה. בוגריו משתלבים בהפקה מוזיקלית, בנגינה, בהוראה, בניצוח על מקהלות, בכתיבה לקולנוע ולטלוויזיה, בהלחנה לסדרות ולאפליקציות ובתחום מחזות הזמר.
אחת הדרכים לחבר את הסטודנטים לתעשייה היא שיתוף הפעולה עם חברת התקליטים הבינלאומית יוניברסל מיוזיק, שנמשך בשנתיים־שלוש האחרונות. אנשי החברה מגיעים למפגשים עם תלמידי רימון, ומתוך קבוצת הסטודנטים בשנה השלישית נבחרים יוצרים לתהליך ליווי שנועד לקדם את היצירה שלהם בתעשייה. עדר מתאר את שיתוף הפעולה כגשר בין הלימודים לעולם המוזיקה המסחרית: "אנחנו מכנסים פה את כל הזהב הטהור והגולמי של דור העתיד, ונותנים להם כניסה לשירים שלהם ולחיים שלהם ביוניברסל, והם בתמורה מנסים לקדם את זה לתוך התעשייה".
להגיע מוכנים
הפעילות של רימון התרחבה לאורך השנים הרבה מעבר למסלולי הלימוד המלאים. לצד התוכניות המקצועיות פועלים בו לימודי חוץ, קורסי ערב, סדנאות ומרכזי נוער, לצד שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים וגורמים מסחריים. סיני מתאר מודל הכנסות מגוון, שנועד להבטיח יציבות פיננסית לאורך זמן. הוא נשען על שכר הלימוד במסלולים המלאים, קורסים לקהל הרחב, פעילות הנוער, שיתופי פעולה עם גופים מסחריים ותעשיית הבידור והקמפוסים האזוריים.
"אנחנו כבר מזמן לא רק בית ספר שמלמד לנגן, אלא חממה טכנולוגית יצירתית שמנהלת מותג רוחב, מפתחת קריירות ומתאימה את עצמה לקצב המסחרר של תעשיית המוזיקה הגלובלית", הוא מסביר. "זה מחייב אותנו לנהל תקציבים מורכבים, לגוון מקורות מימון, לנהל קמפוסים מרוחקים ולראות באומן היוצר גם יזם עסקי לכל דבר".
גם המודל האקדמי התרחב. לרימון שיתופי פעולה עם מוסדות שונים בנוסף לברקלי, כולל האוניברסיטה הפתוחה, אוניברסיטת בר אילן ומכללת לוינסקי. בהתאם לתוכנית, תלמידים יכולים לשלב את לימודיהם ברימון עם מסלולים המאפשרים להם להמשיך לתואר אקדמי או לקבל הכשרה מקצועית נוספת.
הקשר עם ברקלי הוא אחד הנכסים הבולטים של המוסד. הוא החל ב־1993, ואנשי המוסד מגיעים מדי שנה לרימון כדי לערוך אודישנים. סטודנטים מצטיינים יכולים להמשיך את לימודיהם בארה"ב, לעיתים תוך קבלת מלגות משמעותיות. עדר מציין כי שכר הלימוד השנתי בברקלי מגיע לכ־55 אלף דולר, ולכן האפשרות להתחיל את הלימודים בישראל ולהמשיך לשם היא גם הזדמנות כלכלית עבור חלק מהסטודנטים. "השנתיים פה שוות ממש שנתיים, והם נכנסים לעוד שנתיים, חלקם ממש במלגות גבוהות מאוד עד מלאות", הוא אומר.
הקשר הזה משמעותי עבורו גם ברמה האישית. כשהגיע לברקלי בסוף שנות ה־70 הוא התקשה להשתלב. "אני זוכר את הסמסטר הראשון שלי בברקלי, בעיקר בכיתי מרוב לחץ. היה קשה להתמודד עם תרבות שאני לא מכיר". היום, לדבריו, תלמידי רימון שמגיעים לשם מוכנים הרבה יותר מבחינה מקצועית. הוא מספר כי נשיא ברקלי אף כתב לו שהתלמידים שמגיעים מרימון הם מהסטודנטים הטובים במוסד.
אותה הרוח
בפתחו של העשור החמישי לקיומו, אחד האתגרים המרכזיים של רימון הוא השינוי הטכנולוגי שמטלטל את תעשיית המוזיקה. כלי בינה מלאכותית מאפשרים כיום ליצור מוזיקה, להפיק שירים, לעבד ולערוך אותם במהירות, לעיתים בלי הכשרה מקצועית מוקדמת. עדר וקורל לא מתעלמים מהמהפכה, אבל גם לא רואים בה תחליף ללימודי מוזיקה. מבחינתם, הטכנולוגיה משנה את הכלים ואת דרכי העבודה, לא את הצורך ביצירה אנושית.
"יש דברים שלא יכולים להשתנות", קובע עדר. "אם אנשים רוצים לנגן ביחד, הם צריכים לבוא עם הכלים שלהם ולנגן ביחד. בסוף היום אתה כן צריך לכתוב שיר ואתה כן צריך לשיר אותו".
הוא מזכיר שגם אנשים שאינם מוזיקאים מקצועיים יכולים כיום להפיק שיר ולהפיץ אותו בפלטפורמות הסטרימינג, אבל היכולת הטכנולוגית אינה מבטיחה יצירה טובה: "הטכנולוגיה התפתחה בצורה דרמטית ומאפשרת להמון אנשים לא מקצוענים להוציא שירים, אבל בסוף היום אתה כן צריך לכתוב שיר ואתה כן צריך להגיש אותו לקהל".
הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בתוכנית הלימודים. "אנחנו רוצים שכל מוזיקאי ידע להקליט את עצמו, שיהיו לו כלים. זה לא אומר שהוא יהיה טכנאי או מפיק, אבל הוא יכול לעשות את זה בעצמו אם הוא ירצה".
לצד הלימודים המקצועיים, רימון משקיע גם בפעילות הנוער. אלפי בני נוער נחשפים מדי שנה לפעילות בית הספר, ומאות משתתפים בסדנאות ובמסגרות אינטנסיביות. חלק מהקשרים שנוצרים שם ממשיכים ללימודים מקצועיים ולהרכבים מוזיקליים. עדר מספר כי לא פעם צעירים מגיעים אליו עם אלבום של תמוז ומבקשים חתימה. הוא מתרגש במיוחד לראות את הקשר שנוצר בין דורות של מוזיקאים, ואת העובדה שילדיהם של בוגרי רימון מגיעים היום בעצמם לסדנאות.
"יש משהו בצורה שהם באים לפה שהיא כל כך מיוחדת. יש תחושה של אושר כשאתה רואה את הצעירים האלה שמכבדים את המוזיקה לאורך כל השנים", הוא אומר. קורל מצביעה גם היא על דור שני של תלמידים, ומדגישה שהפעילות אינה מסתכמת בהכשרה מקצועית: "רימון מקיים פרויקטים חברתיים ופעילויות עם אוכלוסיות שונות, ובהן אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים".
כששואלים את עדר אם רימון של היום הוא המוסד שדמיין כשהקים אותו, הוא לא מהסס: "זה התפתח למקומות שממש לא חלמתי עליהם". הוא מצביע על הקמפוסים בעכו ובשדרות, על הפעילות עם הנוער ועל ההכרה הבינלאומית. דווקא העובדה שהרוח המקורית נשמרה גם במקומות המרוחקים מהמרכז משמחת אותו במיוחד. "אני נמצא שם הרבה פחות פיזית, אני מגיע כל כמה חודשים, ואני מרגיש שהרוח שיצרנו לפני ארבעים שנה עדיין נמצאת שם. זאת אותה הרוח".