רגע לפני גיל 80: חוה אלברשטיין חוזרת עם שיר שלא מיועד רק לילדים | דודי פטימר

מרגי חוזר לסגנון שאפיין את תחילת דרכו המוזיקלית, שירה זלוף באלבום חדש, כרקוקלי במחווה לסטרומאה, עדי אולמנסקי בשיר על אחיה וחוה אלברשטיין בשיר ילדים חדש

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
עקבו אחרינו
חווה אלברשטיין
חווה אלברשטיין | צילום: אורי בהט

מרגי | טרנדית

האירוניה היא ש"טרנדית" מבקר את המנגנון הזה באמצעות אותם כלים שהוא עצמו מייצר: פזמון דביק במובן הטוב של המילה, הפקה קצבית, משפטים קצרים ומילון תרבותי שמורכב מ"בסטי", "אינטרס", "אנפולואו" ו"טיקטוק". זהו שיר שיודע היטב שהדור שהוא מתאר אינו צורך מסרים מורכבים; הוא צורך רגעים שניתן לזהות, לצטט ולהעלות למסך. לכן הביקורת החברתית שלו אינה מתיימרת להיות עמוקה או פילוסופית - היא עובדת דרך הגזמה, קריקטורה וקצב.

אלא שכאן גם נמצאת המגבלה של השיר. הדמות הנשית מוצגת בעיקר כאוסף של הרגלים שטחיים, וכך הביקורת על תרבות האישור הדיגיטלי נשארת מעט מבחוץ: קל לצחוק על מי שמצלמת את עצמה שוב ושוב, סופרת צפיות ומבקשת "לשבור את האינטרנט", אבל מעניין יותר לשאול מדוע כולנו הפכנו את עצמנו למותגים קטנים. "טרנדית" כמעט נוגעת בשאלה הזאת, אך מעדיפה לחזור לפזמון.

ובכל זאת, יש משהו נכון בחזרה של מרגי לפופ הראשוני שלו דווקא עכשיו. לאחר האינטימיות של שיריו הקודמים, הוא לא מנסה להמשיך ולהעמיק בכוח, אלא מחליף עדשה: מהווידוי האישי להתבוננות בדמות שמסמלת דור שלם. התוצאה אינה שיר מחאה, אלא פופ שמתחפש לעוקצני - ובעידן שבו גם המחאה עצמה זקוקה לאלגוריתם כדי להגיע לקהל, אולי זו בדיוק האירוניה המתאימה לו.

כרקוקלי | סטרומאה

המחווה המעניינת ביותר של כרקוקלי ל"סטרומאה" אינה הניסיון להישמע כמו סטרומאה, אלא ההבנה של העיקרון שהפך את המוזיקה של הזמר, היוצר והמפיק הבלגי למזוהה כל כך: לקחת כאב, בדידות ושבר רגשי ולהלביש אותם על מוזיקה שמבקשת מהגוף לזוז. "סטרומאה" הוא שיר פופ קליט, מלוטש וממכר, אבל מתחת לצבעוניות שלו מסתתר סיפור מוכר של אהבה שהתפרקה, זיכרונות שמסרבים להיעלם והניסיון הכמעט נואש להמשיך הלאה. כרקוקלי אינן ממציאות כאן את שיר הפרידה מחדש, אבל הן יודעות להעניק לו מעטפת שמונעת ממנו לשקוע ברחמים עצמיים.

הטקסט נע בין רומנטיקה כמעט אגדתית לבין ההכרה המאוחרת שהאגדה נגמרה. דווקא הפרטים הקטנים - הזיכרונות מהזוגיות, הניסיון להסתיר את הפגיעה והמפגש עם עולם הדייטים שאחרי - הופכים את הפרידה לחוויה עכשווית ולא לעוד בלדה גנרית על לב שבור. הכנסת סטרומאה עצמו אל תוך הסיפור היא הברקה: האישה שנשארה לבדה מוצאת נחמה במוזיקה של אמן שהפך בעצמו את המתח בין עצב לקצב לחתימה אמנותית. המכונית שבה היא מקשיבה לו הופכת למרחב אינטימי שבו אפשר סוף סוף להפסיק לתפקד, בעוד המוזיקה מבחוץ ממשיכה להתקיים בקצב שלה.

כאן גם טמון ההבדל בין כרקוקלי לסטרומאה: אצלו, העימות בין מוזיקה מרקידה לתוכן כואב עשוי להפוך לאירוני, מטריד או אפילו חברתי; אצלן הוא נותר בעיקר נגיש, מלודי ומחבק. אולי משום כך "סטרומאה" אינו שיר על התגברות על שברון לב, אלא על האפשרות לחיות איתו כמה דקות בתוך פזמון יפה. וזה, בסופו של דבר, אחד הטריקים העתיקים והיעילים ביותר של הפופ: לקחת את מה שכואב בלב - ולגרום לו לרקוד.

עדי אולמנסקי | שיר לאסף

במקום זאת, היא מחזירה אותו לחיים דרך פרטים קטנים: נער מול מחשב, תוכנית רדיו ברקע, אם ששואלת שאלות, בית שמרגיש שמשהו אינו כשורה. דווקא היומיום הזה הופך את הסיפור למטלטל. אסף אינו מוצג כ"גיבור טרגי", אלא כאדם שהיה שם, בתוך המשפחה, וניסה במשך שנים לחיות לצד מצוקה שלא תמיד היה אפשר לראות מבחוץ.

הבחירה לספר את חייו דרך זיכרונות קונקרטיים מעניקה לשיר איכות כמעט קולנועית. חדר, מכונית, כביסה, חלון שמאחוריו יורד גשם, שתייה שנועדה להשקיט את הלילה - כל אלה מצטברים לדיוקן של אדם שהמאבק שלו התרחש דווקא במקומות שבהם החיים אמורים להיות רגילים. גם הרגעים שבהם הוא מוקף במשפחה ובחברים אינם מבטלים את הבדידות. להפך: השיר מבין שבדידות נפשית אינה בהכרח היעדרם של אנשים, אלא התחושה שאיש מהם אינו מסוגל להגיע עד המקום שבו אתה נמצא.

מכאן נובעת גם אחת השאלות הקשות שהשיר משאיר אחריו: מה קורה למשפחה שנשארת? האב שבוכה בסתר, האם שחיה בתוך דאגה מתמשכת, והאחות שמוצאת את עצמה, כבר כילדה, מנסה להגן על הוריה - כולם הופכים לדמויות בסיפור על מחלה שאינה נשארת בתוך נפשו של אדם אחד. היא מחלחלת לבית כולו. ובכל זאת, אולמנסקי אינה מאשימה. אפילו כשהיא משתמשת במילה "סליחה", היא אינה קובעת שהייתה יכולה להציל את אחיה. היא נותנת קול לאשמה שמגיעה לעיתים קרובות אחרי אובדן כזה: המחשבה החוזרת שאולי היה עוד משהו שאפשר היה לומר, לעשות, להבין.

המוזיקה מסרבת להתחרות בעוצמת הסיפור. העיבוד האקוסטי והאינטימי, והאופן המאופק שבו אולמנסקי שרה, משאירים מקום למילים. אין כאן ניסיון לסחוט דמעות באמצעות התפרצות קולית; דווקא השליטה הרגשית הופכת את הביצוע לכואב יותר. כשהקול מתרכך או נסדק מעט, נדמה שהשיר אינו מבוצע עבור קהל אלא נאמר למישהו שכבר איננו יכול לענות.

גם הדימוי של ארבעים שנות מדבר מקבל משמעות רחבה: לא רק משך חייו של אסף, אלא מטאפורה למסע ארוך של אדם שמחפש מקום שבו יוכל סוף סוף לנוח. אלא שהשיר נזהר, במידה רבה, מלהציג את המוות כפתרון. הוא אינו מסביר את הסוף ואינו הופך אותו לבלתי נמנע. הוא נשאר עם השאלות, וזו בחירה חשובה. כי מול מוות כזה אין באמת תשובה אחת שמסדרת את הסיפור בדיעבד.

בסופו של דבר, "שיר לאסף" אינו רק שיר הנצחה. זהו ניסיון מוזיקלי להשיב לאדם שאיננו עוד את המורכבות שאובדן עלול לקחת ממנו: הוא היה אח, בן, ילד, אדם שניסה לתפקד, אדם שסבל, אדם שהיה אהוב. אולמנסקי אינה יכולה לשנות את סופו של הסיפור, אבל היא יכולה לעשות דבר אחר - להחזיר לתוכו את כל מה שהיה לפניו. ובמקום שבו החיים כבר אינם יכולים להמשיך, היא מעניקה להם פזמון.

שירה זלוף | סימנים

המתח הזה הוא כנראה הדבר המעניין ביותר בשיר. הטקסט מציב במרכז זוגיות שנשחקה בתוך מעגל מוכר של שתיקות, ניתוקים, האשמות וניסיונות לחזור זה לזו. הדוברת מבקשת תקשורת ובהירות, אבל מוצאת את עצמה שוב ושוב מול בן זוג שמתרחק, נסגר ונעלם. אלא שבמקום שבו היה יכול להיווצר דיוקן מורכב של שני אנשים הלכודים במערכת יחסים הרסנית, "סימנים" בוחר בדרך הפופ הישירה: היא הפגועה, הוא בעיקר האשם, והקשר הוא זירה שבה אותן טענות חוזרות שוב ושוב.

ההפקה, לעומת זאת, מדויקת בהרבה מן הדרמה שהיא מתארת. הביט האלקטרוני, הבס, הסינתיסייזרים והפעימה העיקשת מייצרים תחושה של דחיפות כמעט פיזית. השירה הגבוהה והמתוחה של זלוף יושבת היטב מעל המקצב, במיוחד ברגעים שבהם היא דוחפת את המילים לקצה. אבל ככל שהשיר מתקדם, מתברר שהקצב עושה עבודה שהטקסט מתקשה לעשות: הוא מייצר תנועה גם כאשר הסיפור עצמו דורך במקום.

וזה גם מקור החולשה של "סימנים". השיר מצליח לייצר סערה, אבל לא תמיד מצליח לייצר תובנה. הוא יודע היטב איך נשמע קשר רעיל מבחוץ, אך פחות מתעניין בשאלה מדוע אנשים נשארים בו, מה חלקה של הדוברת במעגל הזה, ומה הופך פרידה מסוימת למשהו שונה מעוד פרידה. אין כאן כמעט רגע שבו הדמות משנה את נקודת המבט שלה או חושפת סתירה פנימית שאינה צפויה מראש. אפילו ההתקרבנות, שהיא חלק מהותי בשפה של שירי הפרידה העכשוויים, נשארת כמעט בלתי מעורערת.

ובכל זאת, יהיה לא הוגן לשפוט את "סימנים" כאילו הוא ביקש להיות מסה פסיכולוגית על זוגיות. כוחו נמצא דווקא ביעילות הפופית שלו. זלוף מביאה אליו נוכחות קולית בולטת, הפקה עכשווית ופזמון שנועד להיתקע בראש, והפער בין המילים הכואבות לבין המוזיקה המרקידה מעניק לו את הברק המסחרי הדרוש לסינגל שמוביל אלבום חדש. אחרי ההצלחה הגוברת של זלוף, כולל הופעות גדולות וכניסתה הקרובה לבמת הפסטיגל, "רגל אחת באוויר" מבקש לבסס אותה לא רק כזמרת אהובה אלא כיוצרת פופ בעלת קול מזוהה.

"סימנים" מוכיח שיש לה את הכלים לכך. מה שחסר בו כרגע הוא אולי דווקא סימן אחד מסוג אחר: סימן לכך שמאחורי כל האורות, הביט והכעס המוכר מסתתר סיפור שטרם שמענו. בינתיים, זלוף יודעת היטב לגרום לנו לרקוד בתוך המשבר. פחות בטוח שהיא כבר יודעת לגרום לנו לחשוב עליו מחדש.

חוה אלברשטיין | גור של לווייתן

הבחירה בגור לווייתן כגיבור הסיפור אינה מקרית. מדובר בבעל חיים המזוהה עם ממדים עצומים ועוצמה, אלא שכאן הוא מופיע דווקא כיצור קטן, חלש וחסר אונים. הפער הזה מערער את הדימוי המקובל של כוח ומזכיר שגם מי שנראה גדול וחזק עשוי להזדקק להגנה. כשהשיר מתאר אותו כמי שאינו מכאן ואינו מכיר איש בסביבתו, הסיפור חורג מגבולות עולם החי. לפתע אפשר לזהות בו ילד שמגיע למסגרת חדשה, אדם שהיגר לארץ זרה או כל מי שמצא את עצמו במקום שבו אין לו כתובת אנושית. תל אביב, על החוף העירוני המוכר שלה, הופכת למרחב זר לחלוטין עבור הגור. מה שנראה לבני האדם כמקום שוקק ומלא חיים הוא עבורו טריטוריה לא מוכרת.

אחד הדברים היפים בשיר הוא האופן שבו הוא נמנע מהטפה. אין כאן ניסיון להכתיב לילדים כיצד לחשוב או להגיש להם מוסר השכל עטוף במנגינה. במקום זאת, הוא מאפשר להם להרגיש את מצוקתו של הגור ולהזדהות איתו. גם הפנייה הישירה אליו בפזמון מעניקה לסיפור ממד כמעט אימהי: היא מחליפה את ההתבוננות מבחוץ בניסיון להרגיע, לעודד ולהשיב לו את הביטחון. המעבר בין הידיעה שאמו מחפשת אותו לבין התקווה שתשחה לצדו מייצר התפתחות רגשית עדינה, מבדידות אל אפשרות של איחוד ושל חזרה הביתה.

אפשר לקרוא ב"גור של לווייתן" גם משל על הגירה, פליטות ועקירה, אם כי אין הכרח לייחס ליוצרים כוונה פוליטית מפורשת. עצם המשפט העוסק במי שאינו שייך למקום שבו הוא נמצא מעורר שאלות חברתיות רחבות. השיר אינו שואל מדוע הזר הגיע לכאן, אלא מה הוא מרגיש ומה נחוץ לו. זו הבחנה מוסרית משמעותית, במיוחד בעולם שבו לא פעם הזהות והזרות של אדם קודמות להקשבה למצוקתו.

גם מבחינה מוזיקלית אלברשטיין בוחרת באיפוק. הגיטרה האקוסטית והפריטה הקלילה מייצרות תנועה המזכירה גלים, והלחן החזרתי והנגיש מתכתב עם מסורת שירי הילדים הקלאסיים, בלי להישמע מיושן. הברות המשחק והקולות המצטרפים מעניקים להקלטה שובבות, אך אינם מבטלים את המלנכוליה שבטקסט. מעניין במיוחד השילוב בין קולה הבוגר והחם של אלברשטיין לבין קולות הילדים. היא אינה מחקה את שפתם ואינה מתיילדת כדי להתקרב אליהם. היא שרה לצדם, בגובה העיניים, והמפגש הקולי הזה יוצר תחושה של שיחה בין דורות. יש בכך גם ניגוד יפה לתוכן: בעוד הסיפור עוסק בגור שאיבד את הקשר עם אמו, הביצוע עצמו בנוי על קשר, הקשבה והשלמה בין קולות.

"גור של לווייתן" אינו מנסה להמציא מחדש את שיר הילדים, וגם אינו זקוק לכך. כוחו נמצא ביכולתו להעניק לסיפור קטן מרחב רגשי גדול, בלי להעמיס עליו פרשנויות ובלי לאבד את התמימות. אלברשטיין, שיצירתה לאורך השנים לא חששה לעסוק גם בנושאים פוליטיים, חברתיים ואנושיים מורכבים, מוכיחה שגם שיר ילדים יכול להיות יצירה בעלת עומק מוסרי ורגשי. אולי זה אחד ההבדלים בין כתיבה לילדים לבין כתיבה ילדותית: הראשונה אינה מפחדת לגעת בעצב, כל עוד היא יודעת להושיט יד גם אל הנחמה. ובסופו של הסיפור, גור הלווייתן אינו רק מחפש את אמו. הוא מזכיר לכולנו עד כמה חשוב לדעת שיש בעולם מישהו שמחפש אותנו.

תגיות:
מוזיקה
/
חוה אלברשטיין
/
שירים
/
מרגי
/
סינגל