יש רגעים שנצרבים בך גם אם אינך מבין את משמעותם מיד. תרועת החצוצרות בישרה את בוא "הפרח בגני". החצוצרות הגבוהות ההן, שכמו פתחו נתיב חדש, והאיש הרזה והגבוה הזה שהחזיק את המיקרופון באדישות אגבית ושר "מיום אביב בהיר וצח אותך אני זוכר...".
כל מי שמבקש לפענח את התפתחותה של החברה הישראלית ב־30 השנים האחרונות, כדאי לו להתחיל בטרילוגיה הזאת. בזמן אמת אף אחד לא ידע זאת, כמובן, אבל שלושת האלבומים המלאים הראשונים של זהר ארגוב אחראים במידה רבה להפיכת המוזיקה המזרחית לזרם המרכזי במוזיקה הישראלית. בדיעבד, הם אלה שהובילו את ההכרה הרחבה במוזיקה הים־תיכונית כחלק לגיטימי מהתרבות הישראלית. בזאת יש לארגוב תרומה (לא מודעת, כמובן) לשינוי עמוק ויסודי בתפיסת העולם המוזיקלית, ובהכרה בכך שההוויה הישראלית מורכבת גם מאלה ששומרי הסף לא אפשרו להם להיכנס למסיבה.
שמיר אומר עוד כי "אני לא אוהב את אייל גולן ולא אוהב את זהר ארגוב", אבל הוא גם מודה שזהו המיינסטרים האמיתי וזה רצון העם, "המוזיקה המזרחית נולדה עם 'הפרח בגני' וכאילו מחקה את כל מה שהיה כאן עד כה. זה קרה כמה פעמים במוזיקה הישראלית. כוורת ואריק ושלום מחקו את הדור הקודם. היו הדודאים, להקות צבאיות ונעמי שמר, וביום אחד באה כוורת והביאה רוח חדשה. פתאום להיות הגשש החיוור או הפרברים נהיה לא רלוונטי. זה בדיוק המהלך שארגוב עשה. הוא שינה דרמטית את המצב בלי לדעת בכלל שהוא משנה אותו".
תחילה, מודה ראובני, לא קרה כלום. “חילקנו קסטות של זהר. שבועיים לא שמענו כלום. דממת מוות. ואז בשבוע השלישי, טלפון מחיפה, וטלפון מהתחנה המרכזית בתל אביב. היה מוכר לימונדה ששם קסטות על הדוכן. לקח ב־8 בבוקר סחורה, ב־12 חזר לקחת עוד ארגז. נהיה מבול. הדפסתי 10,000 קסטות של זהר ביום. כל יום. ותחשוב שעל כל קסטה חוקית זייפו לי 500".
אמיר בן דוד, חבר להקת אבטיפוס, כתב (עם משה זונדר) את התסריט לסרט "זהר". בן דוד, "אשכנזי לבן מהקריות", כדבריו, נלכד בקסם של ארגוב לגמרי במקרה.
"זה היה מהלך שיווקי מבריק", אומר בן דוד, "ההצלחה העצומה של זהר אפשרה להם לכבוש משם את המיינסטרים הישראלי. שם זה התחיל. זו הייתה המחתרת האמיתית ואנחנו בכלל לא הבנו את זה. ארגוב היה לוחם מחתרת. חלוץ. עכשיו אנחנו יודעים".
התרעות פיקוד העורף