טירוף מערכות: "תפסיקו להתייחס אלינו בתור 'העיתונאים שעולים על הבמה'"

מי שהצליח לשים את התוויות בצד והגיע אל המוזיקה שלנו הבין שהוא מקבל משהו אחר”, אומר דרור גלוברמן, חבר בלהקת נאג’ חמאדי שמציינת בימים אלה עשור לקיומה. “אנחנו מביאים חומרים מהעבודה העיתונאית שלנו לבמה, אבל לשפוט אותנו דרך הפריזמה הצרה של עיתונאים שבאים לבמה זה לא פייר. אנחנו כבר לא גימיק”.

“זה סוג של עבודות שירות, ואף אחד לא מתבדח”, מוסיף גלוברמן. “צחקנו, אבל זה לא מצחיק”.

פויר: “מה, להקת מוניקה סקס פורקת מתחים? לא, הם אוהבים מתחים. אנחנו להקה לכל דבר”.

סג”ל: “אנחנו עיתונאים, אבל בתכלס אנחנו הבטלנים הכי גדולים שיש. הלוואי שהיינו פורקים מתחים. ההופעות זה לצבור מתחים”.

יש חיכוכים לפעמים?

סג”ל: “יש מריבות כמו בכל בלהקה. אבל באמת אין מריבות חוץ מהלר, שכולנו שונאים אותו”.

פויר: “אנחנו יותר גרועים מעיתונאי לעיתונאי זאב. התפרקנו שלוש פעמים, אבל לא על רקע עיתונאי”.

גלוברמן: “אני למשל סידרתי שנופיע בתוכנית הבוקר של ערוץ 2, ואז מר סג"ל הודיע שהוא לא בא”.

סג”ל: “לא נכון, אני קם מוקדם במיוחד”.

גלוברמן: “על מה אתה מדבר, אני קם מחר בחמש בבוקר כדי לראיין נהג משאית ששכל את בתו”.

"מאוד מפרגנים, אחת התוכניות שלי היא לשדר עם פויר".

הלר: "רבים המון, כל הזמן, צעקות, צרחות, פירוקים. זה לא שהמציאות בחוץ לא חודרת, ברור שהיא חודרת, מריבים פוליטיים בטוויטר ועד כדי האשמות כשפויר היה נראה לנו כשתול של קמפיין השתולים. גם בסיפור של גלי צה"ל הייתה לי דילמה. מצד אחד אני אוהב את סג"ל נורא ומפרגן לו, אבל מצד שני את רזי ברקאי אני מעריץ 20 שנה, מזמן היותי בגלי צה"ל. אז הכל חודר ומשפיע. אני מפרגן לסג"ל, מצד שני הוא פסיכופת. הוא יותר מעודן ממה שהיה פעם. הגיל, האבהות. אין לי אשליה שאני אשפיע עליו. כשהיינו בסוף שבוע בצפון, שכנעתי את בנו לקרוא את הטור של גדעון לוי. על הרבה דברים אנחנו מסכימים: על הפוליטיקאים הנכלוליים והטובים והזדוניים. יש דברים שאנחנו לא נותנים להם להיכנס בינינו, כמו חוק 'ישראל היום' למשל".

סג”ל: “בזמן שאנחנו מנגנים, אנחנו לא חושבים על כלום”.

פויר: “כשאתה לבד בחדר, אתה לבד בחדר. ככל שיש יותר קהל, זה יותר כיף”.

גלוברמן: “פויר, אתה מקטין עכשיו. בהופעות אתה בן אדם אחר, אתה בטרנס אחר. כשמנסים לדבר איתך, אתה לא שומע. אתה בטרנס”.

פויר: “בהופעות אתה משתכר ולובש מכנסי עור ומשחק את המשחק. יש נאג’ של החזרות שזה חוג חברים, ויש נאג’ של הופעות, שאז אתה משהו אחר”.

סג”ל: “פויר הוא הכותב הטוב בישראל, והוא גם המופיע הכי טוב בישראל”.

גלוברמן: “זה רק לפויר. אם אני לא גומר את ההופעה כשאני מת מצחוק מהשטויות שהוא עושה, אני לוקח את הכסף חזרה”.

סג”ל: “פויר הוא הבן אדם הכי מפחיד שיש”.

יש חילופי תפקידים לפעמים?

גלוברמן: “יש שיר שסג"ל שר או הלר שר, אבל פויר לא רק שבלהקה אי אפשר להתחרות בו, גם בארץ סולנים לא יכולים להתחרות איתו, על זה אני חותם”.

פויר: “קשה לי לעמוד מאחורי האמירה הזאת”.

למה לא להפנות את כל האנרגיה רק לעולם המוזיקה?

גלוברמן: “החיים זה לא או־או, זה גם וגם. אנחנו דמויות עגולות”.

הלר: “לכל בן אדם יש שאיפות”.

גלוברמן: “לכל אחד מהדוברים יש עוד קריירה מוזיקלית. הלר עשה סולו אצל שלמה ארצי”.

גלוברמן: “אנחנו צריכים לכסות איכשהו חשבונות של חזרות, שזה הרוב חשבונות על אלכוהול. כשאני מדבר עם מוזיקאים ומקנא בהם שהם מנגנים כל היום, הם אומרים שהם מקנאים בנו כי אנחנו מנגנים מה שבא לנו, בלי אילוצים. אני חושב שקצת כמו האמנים הטהורים, אנחנו רוצים שהמוזיקה שלנו תגיע לאוזניים שיאהבו אותה, ואם יהיה כסף, אז מגניב, אבל זו לא המטרה”.

סג”ל: “הבעיה היא שנתנו לנו כובע עם ארבע פינות. משום שאנחנו עיתונאים, אז לא משמיעים אותנו, למרות שאנחנו הלהקה הכי טובה היום, ויש סיכוי ששר החינוך יכניס אותנו למל”ג. אבל אם נדבר ברצינות, לא מתפרנסים מרוקנרול, רק שלמה ארצי”.

פויר: “אנשים רואים כגימיק כל דבר שלא דומה להם. גם גמד שנולד נוצרי והתגייר ועושה ריאליטי ועושה אמנות יכול להיחשב גימיק. כל אחד רואה את הגימיק בדבר אחר”.

הלר: "במשך שנה וחצי עבדנו על האלבום הזה עם מפיק. יש הבדל בין לקחת את הדברים ברצינות ובין לקחת את עצמך ברצינות. אנחנו עושים את הדברים ברצינות, אבל פחות לוקחים את עצמנו ברצינות”.

סג”ל: “הייתה לי אפשרות לשרוף דולרים או להשקיע באלבום”.

מה קורה כשמגיעים לחזרה או להופעה אחרי יום עם חדשות קשות?

הלר: “פשוט מגבירים את הווליום”.

פויר: “מה יותר טוב אחרי יום מבאס מלעשות רוקנרול ולהתפרע?”.

סג”ל: “מה יותר טוב מלראות את הלר משדר פיגוע? לראות אותו בערב עושה לך פיגוע באוזן”.

גלוברמן: “מה יותר טוב מלהגיע לחזרה וסג"ל צורח על כולם, ובסוף התברר שדרוקר ירד עליו באיזה טור והוא מוריד את העצבים עלינו?”.

גלוברמן: “וואו, לפעמים לא מספיקים לנגן מרוב ביקורות”.

איך שכנעתם את מרגול להשתתף בהופעה במוצאי שבת?

סג”ל: “עד מרגול. על מרגול לא צוחקים”.

גלוברמן: “התקשרנו אליה וחשבנו שנקבל טריקת טלפון בפרצוף, אבל היא שמעה שמדובר בנאג’, והיא אמרה: ‘נאג’ חמאדי? המטורפים האלה? ברור’. ואכן היא באה”.

פויר: “אנחנו גם מאוד אוהבים לארח. אירחנו כבר את יאיר ניצני, דני ליטני, אריק סיני, דורי בן זאב, תיסלם, חמי רודנר, דן תורן, מאיה בוסקילה, ערן זרחוביץ’ ואבי הזמר”.

גלוברמן: “קצת מפריזים בעליהום ובכוחה של גלגלצ. זה עידן של יוטיוב, ואני קצת מבין את החשדנות שלהם כלפינו. כאילו, מה העיתונאים האלה רוצים. לכן אני אומר: נעשה עוד סינגל ועוד סינגל. אני לא מצפה ולא מחכה. אני מקבל פידבקים מאנשים מהרחוב ואנשים באים להופעות, והכל טוב”.

פויר: “עושים מכל הסיפור של גלגלצ קצת יותר מדי. אנחנו לא מתבכיינים על פלייליסטים”.

גלוברמן: “בטח שבא לי שישמיעו אותנו, אבל אם לא מתאים להם, אז סבבה”.

הלר: “ממילא סג"ל נכנס לגלי צה"ל, והוא יכריח להשמיע אותנו”.

גלוברמן: “אני מודה שאני מחפש לעשות כותרות כמו אחרים, אם לא יותר אטרקטיביות. אבל כשאני הולך לראיין מוזיקאים, אני מודה שמתערפלת עלי דעתי לאיזה צד אני שייך, ולפעמים בא לי לעבור לחדר החזרות שלהם”.

הלר: “אני מחליף בתוכנית ‘אורלי וגיא’ בבוקר, ואני מתעלק על אנשים שאני אוהב לנגן איתם”.