"כמו עוף החול/ אני קמה לתחייה/ אחרי כל נפילה/ כמו עוף החול/ מחדשת נוצותי/ מאפרת את פני", כך פותחת מיטל טרבלסי את אלבומה החדש, מהיפים ומהמרגשים שהופיעו כאן זה מכבר, ומצמררת כשהיא ממשיכה: “כמו עוף החול/ רק אחרי שאתפרק/ ואגיע לתהום/ רק אז אמצא את הדרך העולה“.
“עוף החול שבשיר הוא אני", חושפת טרבלסי, זמרת “הו, רב חובל", שספינת חייה כמעט נטרפה על ידי גלי שתי מחלות שהביאו אותה להישיר מבט אל המוות - ולנצח אותו כמו גדולה. עד צאת אלבומה, הקהל לא היה מודע לדרמה שחוותה טרבלסי. היא אספה כוחות ובכל מצב המשיכה להופיע. “בכל הקריירה שלי נאלצתי לבטל רק פעם אחת הופעה בגלל מחלה, וזה קרה לאחרונה, הרבה אחרי שהבראתי", היא מעירה.
“אף אחד לא יעצור אותי/ שום דבר לא ימנע ממני/ לעשות כל שרק ארצה", היא שרה עוד בשיר, שאותו כתבה והלחינה. “למזלי, שמתי לב בזמן לדפוס שהתגבש אצלי ובו הייתי מושכת את עצמי עד הקצה, עד התחתית ואז, על סף התהום, הייתי צועקת ‘די!' ומרימה את עצמי", היא אומרת. “הבנתי שאם זאת עבודה קשה להתרומם שוב ושוב, אולי עדיף לא להתקרב לתהום".
“כשהייתי בתוך שתי המחלות כמעט אף אחד - לרבות שני בני - לא ידע על כך. לא היה לי שום רצון לדבר על מה שעברתי. סבלתי בשקט והמשכתי לתפקד כמעט כרגיל. רק לאחר שהבראתי, הבנתי שחייבים לחשוף כדי להעביר מסר שבידינו הכוח להבריא את עצמנו. זה לא מסובך מדי. הייתי מתייצבת מול המראה ומשננת במשך חודשים ‘את לא חולה יותר'".
“עובדה שזה עזר. השכנוע העצמי העמיד אותי על הרגליים. היום אולי הייתי מתנסחת אחרת ואומרת ‘את בריאה!', בלי השליליות שבמילה ‘לא'".
כטיפוס מואר מטבעו, מעדיפה טרבלסי את ה'כן' על ה'לא'. אם באלבום הבכורה שלה, “נשאר לי שיר", שהופיע ב–1998 שרה שירים של מחברים מפורסמים, ובהם מיקי גבריאלוב, מאיר בנאי, יוני רועה ואילן וירצברג, הפעם היא לא אמרה להם ‘לא', אלא שפשוט נמנעה מלהסתייע בהם והתבססה על הכתיבה שלה בסיוע קל מצד מספר יוצרים אלמונים.
באלבום ההוא טרבלסי רק הביאה לנו טעימה מיכולת ההלחנה שלה, והפעם היא הלחינה כמעט את כל האלבום וגם כתבה את המילים למחצית מהשירים. “עד היום אני מחשיבה את עצמי כזמרת מבצעת", היא אומרת. “לאחר שיצא האלבום, אני יכולה להגיד שאני גם יוצרת".
“בראש. מכיוון שקשה לי לנגן בפסנתר ולשיר ביחד, אני מלחינה בראש. אחר כך אני יושבת עם נגן ואנחנו מוצאים את ההרמוניה לשיר".
“נשארנו שם עד הפינוי, שהיה טראומטי מבחינתי, אם כי לא יכולנו לבוא בטענות, כי לא הגענו לשארם ממניעים אידיאולוגיים", היא חוזרת אל אביב 1982. “במיוחד אני זוכרת את טקס הורדת הדגל בבית הספר, תוך כדי שירת 'התקווה' ובכי. לא הבנו מדוע השלום חייב את הפינוי. הרגשתי כאילו האנשים בשארם בגדו בי עם ההשלמה שלהם עם החובה לעזוב".
“בשנות ה–90. הבית שנטשנו עמד, ושם המשפחה שלנו עדיין השתמר על תיבת הדואר. בניגוד לימית, לא היה בשארם כזה הרס, רק לכלוך. בניין בית הספר נשאר ומסגד נבנה לצדו. את השוק של החיים שלי חטפתי כשראיתי שרשרת של בתי מלון מסתירה את החוף האלוהי של ילדותי".
מאופירה שבה לנוף האפרורי ברמלה, בלי ים ובלי אווירת חופש, "אנחנו, החוזרים משארם, נראינו כיצורים מעולם אחר". טרבלסי למדה בתיכון המקצועי “עמל". התחילה שם במגמת מזכירות ומינהל, “המשעממת עד מוות", והמשיכה, כבת יחידה בין בנים, במגמת מכניקה ואוטומציה, “מה שהתאים לי כאחת שאוהבת לעבוד בידיים".
“מה פתאום. את רוב התיקונים בבית עושה בעצמי".
תהילת “נועה" שלה נדמתה כבת חלוף. זמן קצר לאחר שהמיסה את לב האומה בביצועה, השתחררה מהצבא ועבדה למחייתה כזבנית בחנות בגדים. “תמיד היה ברור לי שלפני הכל עלי להביא לחם הביתה", היא מספרת. “זה היה מצחיק, תוך כדי העבודה היו שהשתוממו לפגוש את הזמרת מהטלוויזיה עם 100 אחוז רייטינג משרתת אותם. אחר כך עברתי לעבוד כעוזרת לגננת בפעוטון. אם לא היה מצליח לי להיות זמרת, זה מה שהייתי בוחרת לעשות בחיים".
מתוך העבודה הזאת נשלפה לתפקיד ראשי, לצד אבי גרייניק ואריה מוסקונה ב"זולגות הדמעות מעצמן", סרטו של איתן גרין. “כשמוסקונה שמע אותי אומרת שאני לא בטוחה אם אני גם שחקנית, הוא הסתכל עלי במבט שכזה וירד עלי - ‘שאף פעם לא תעזי להגיד דבר כזה. את שחקנית, ועוד איך שחקנית'. זה היה כמו שמישהו מחטיף לך סטירה ומעיר אותך. בסדר, הבנתי, אבל שוב לא הוזמנתי לסרט נוסף".
“לא אעשה דבר בכיוון. אבל אם ירצו אותי, אולי".
ב–1996 בהיותה בחזרות ל"סיפור הפרברים", המחזמר שהיא נבחרה לככב בו בתפקיד מריה, הגיעה אליה פנייה מהטלוויזיה שבה נשאלה אם תהיה מוכנה לשיר שוב שיר של נעמי שמר. “מבחינתי, זאת בכלל לא הייתה שאלה", היא נזכרת. “התחברתי מיד ל'הו, רב חובל', השיר של וולט ויטמן, שהיא הלחינה לתוכנית לציון שנה לרצח רבין. בכלל לא שיערתי מה יקרה לאחר שאבצע את השיר. חשבתי שתיגמר ההקלטה וזהו".
משם המשיכה ל"סיפור הפרברים", “שם עברתי חוויה אדירה שמאוד נהניתי ממנה, מה גם שקיבלתי פרטנר מדהים כמו אקי אבני".
והנה עוד אכזבה. מבחינתה ההשתתפות ב"סיפור הפרברים" הייתה בגדר הבלחה חד–פעמית. בהתחלה עוד קיוותה ולמדה משחק, אבל הטלפון לא צלצל.
אילו הצעיר שבהם, אלעד בן 12, היה מבקש להשתתף ב"בית ספר למוסיקה", “הייתי מנסה למנוע, כי אני לא ממליצה על כך. לא נראה לי שילדים אמורים להתמודד בתוכניות ריאליטי. זה לא בריא. עם זאת, לא הייתי מונעת אם היה מתעקש".
טרבלסי הייתה המפורסמת שבהם. כדי שהשופטים לא יזהו אותה מיד, שרה באנגלית שיר של סטינג, ואיש מארבעת השופטים לא הסתובב אליה. “ככה זה היום", היא אומרת, “הכל מתנהל דרך הריאליטי. בתמימותי חשבתי שאוכל להגיע לקהל שלא מכיר אותי דרך התוכנית".
“הדור המאוד צעיר לא מכיר אותי. הרי כמעט 18 שנים עברו אצלי בין אלבום לאלבום - ובאשמתי".
“יותר צחקתי. מי שלקח ללב וכעס זה הקהל שאוהב אותי. אבל די היה בדקות המעטות ששרתי שם כדי להיחשף לחבר'ה צעירים, שאחרת אולי לא היו מגיעים אלי".
“מדי פעם. אני כמעט לא רואה טלוויזיה. זה לא עושה לי טוב. יש שם יותר מדי דברים מזעזעים. הייתי מכורה לחדשות, אבל יצאתי מזה מתוך החלטה".
“זאת מחלה שמונעת הקרשה של הדם. כל מכה שהייתי חוטפת הייתה מביאה לסימן כחול. סיבוך עלול לגרום לשטף דם במוח. לאורך התקופה, שבה סבלתי מכאבי ראש קשים ביותר, טופלתי בזריקות קורטיזון. כבר חשבו להוציא ממני את הטחול, אבל התנגדתי לכך".
“עם כל הכאבים והטיפולים המסובכים המשכתי לשיר ולהופיע. מי ששאל על הסימנים הכחולים, הסברתי לו שזה לא ממכות מהבעל".
“לאחר שאיכשהו יצאתי מהמחלה הראשונה וכבר הייתי חצי שנה ללא תרופות, התעוררתי לילה אחד עם הרגשה שאני עקוצה בכל הגוף. אחרי שאובחנה אצלי מחלת עור, נשברתי כשהרופא פסק שכדי להתגבר עליה אני חייבת לחזור לקורטיזון הארור. לאחר חמש שנים וחצי שבהן נאלצתי לקחת את הזריקות האלה וידעתי כמה שהן הורסות את הגוף, הדבר האחרון שרציתי זה לחזור אליהן. באותו רגע, לראשונה מאז שהסתבכתי עם הבריאות שלי, פרצתי בבכי".
“לא כל כך מהר. כשהמחלה לא הרפתה ממני, הגעתי לפרופסור שמתמחה בנושא. בלי להבטיח מאה אחוז הצלחה, הוא אמר שאולי יוכל להוציא אותי מהעניין באמצעות הזרקת קורטיזון לווריד. כן, שוב. אמרתי לו שאגיע לטיפול רק כשארגיש שאני עומדת למות. אכן, הגעתי אליו תוך שבוע, כשהייתי בסכנת חיים".
“כשראיתי שזה לא נגמר, החלטתי לשנות כיוון. הלכתי לנטורופתית בידיעה שאני חייבת לנקות את הגוף שלי מהכמות הלא נורמלית של קורטיזון שספגתי. אחרי חודש וחצי של טיפול אצלה, כולל שינוי התזונה, נרפאתי לחלוטין מהמחלה".
טרבלסי איננה מתכוונת למוזיקה נטו. “לא מדובר רק באלבום כשלעצמו", היא מבהירה. “אם האלבום של 1998 יצא בחברת תקליטים (NMC), כשהייתי זמרת מנוהלת, הפעם אני הבוס וחברת התקליטים של עצמי. פרט להפקה המוזיקלית, אני, שלא ידועה במיוחד כמי שיש לה מרפקים, עשיתי הכל באמונה ובעשר אצבעות. דווקא הקשיים שהתלוו לכך עשו את העניין מרגש יותר, תחושה שמשהו נולד לי בין הידיים".
התרעות פיקוד העורף