למי שפספס, הנה סיכום מתומצת של כותרות האלבומים הגדולים, המעניינים והיפים שעוררו עניין בעולם ב-2016.
קשה לפתוח בנימה חיובית ולגעת ישר במוות של שתי אגדות רוק היסטוריות, אבל דיון באלבומים הבולטים של השנה לא יכול שלא להתחיל מהקטגוריה שנציג כעת.
Black Star של בואי, שיצא יומיים לפני מותו מסרטן, הוא אלבום מפואר וייחודי עם איכות "פרידתית" שורטטת, שלא מפריעה לרבים לראות בו גלגול חדש לגמרי של הכוכב המטאמורפוזי ולא סיכום של מה שכבר עשה. את האלבום של כהן, שיצא כחודש לפני מותו של האמן בגיל 82, לא שמעתי במלואו, אך שיר הנושא שלו אשר הפך ללהיט, You Want It Darker מצליח לצמרר בדיוק עם אותו "מסר פרידה" מדויק. גם שאר האלבום, לפי הביקורות המהללות, עומד באתגר הקשה הזה.
נחזור לשאר אלבומי הרוק היפים של השנה אחר כך. בשנים האחרונות המוזיקה הפופולרית הכי שאפתנית, מעניינת ווירטואוזית באה לעולם על ידי חבורה של אפרו-אמריקאים צעירים. לחבורה הזו כל שנה היא שנה טובה, אבל 2016 הייתה קיצונית במיוחד, עם אלבומים של כמעט כל אחד מהשמות הגדולים בה.
קנייה ווסט, מייסדה בפועל של הנבחרת הזו, הוציא השנה אלבום כאוטי, עמוס ו"מוזר" - The Life Of Pablo. המבקרים, שרבים מהם רגילים לקבל מקנייה אלבומים שתו התקן שלהם הוא קונספט מוזיקלי אחיד וקוהרנטי, כשלו מלראות כיצד אותו כאוס מרכיב בפועל יצירה מגובשת וחכמה. גם הדיון הכללי ברשת פספס ברובו את הפנינים האמתיות של האלבום - Waves, Ultralight Beam ו-Famous ביניהן. עם החודשים התחמם היחס לאלבום הנפלא הזה, וברשימות סוף השנה הוא כבר מככב בעשיריות הראשונות. אני חושב שהוא רק יילך ויזכה להכרה גדולה יותר עם הזמן.
אחרי שנים של עיכובים, אמן ה-R&B פרנק אושן הוציא את האלבום השני שלו, אולי האלבום המצופה ביותר של השנה - Blond. זו יצירה שאפתנית ורחבת יריעה, כמקובל בחבורה, שמתאפיינת בשירים עם מבנים מורכבים ואינטימיות רודפת. Ivy ו-Nights הן מהרצועות היפות והמתגמלות ביותר שסיפקה המוזיקה הפופולארית השנה.
החבורה האפרו-אמריקאית הזו מדבקת כל מי שבסביבה שלה ברצון למתוח את הגבולות, והופכת גם אמנים שהבטיחו את ההצלחה שלהם ביצירת פופ שגרתי לנסות חזק יותר ורחוק יותר. דוגמה מובהקת לכך היא ביונסה, שבשנים האחרונות חוקרת זירות חדשות ומוציאה מוזיקה מעניינת ובועטת. כוכבת העל המשיכה עם המגמה הזו השנה עם Lemonde, אלבום עמוס שירים מצוינים שעורר הייפ ענק והוכתר בלא מעט מקומות כאלבום השנה. עניין מדהים לחלוטין הוא שאחותה של ביונסה, סולאנג' נואלס, הגיחה השנה כמעט משום מקום (למי שלא בקיא באתרי הרכילות) עם אלבום שכל שיר ששמעתי ממנו היה יפה ושנשף בעורפה של אחותה במירוץ על אלבום השנה באתרי המוזיקה הגדולים. מי ייתן ו-וירוס היצירה המופלא הזה ידביק עוד ועוד מוזיקאים.
בקטגוריה ראוי לציין גם את האלבומים של קנדריק לאמאר (הגאון הבלתי-מעורער שהצליח לפגוע מעט באפיל שלו השנה אחרי שנענה לשיתוף פעולה פחות או יותר עם כל אמן פופ שניתן להתייהר עליו), צ'אנס הראפר (הילד המוזיקלי מתפקע הכישרון משיקגו, שהציל השנה את האלבום של קנייה והופך לדמות יותר ויותר מאז'ורית עבור כלל הקהילה הזו) ואפילו של Run The Jewels (הצמד השחור-לבן שנותן את הראפ הכיפי ביותר שאפשר לעלות על הדעת על ביטים אלקטרוניים אגרסיביים שעומדים כמוזיקת מועדונים מלאה בפני עצמה). וכל זה בכלל מבלי לפסוע ולו צעד אחד פנימה אל השוליים של המוזיקה השחורה.
לצד המתים, שניים מהשמות הגדולים ביותר בפנתיאון אגדות הרוק מהדורות המאוחרים-יותר הוציאו השנה אלבומים: רדיוהד פרסמו את A moon shaped pool היפה, וגם ניק קייב חזר לאולפן אחרי הטרגדיה הקשה של איבוד בנו ושחרר מוזיקה ספוגה בעצב תהומי שהפכה אותו לקשה לשמיעה אף יותר מהעבר.
באזורים הצעירים אפילו יותר של עולם הרוק, בון איבר שחררו השנה אלבום מפתיע בשונותו ביחס לעבודותיהם הקודמות, (22, a million) שחותם לטעמי את אחת הטרילוגיות היפות ביותר במוזיקה שפורסמו זה שנים. ג'סטין ורנון ממשיך להתפתח לעבר צלילים חדשים (אין ספק לדעתי שלסקרנות שלו יש קשר לקרבתו הגדולה לחבורה השחורה אליה התייחסתי קודם לכן), אבל מצליח לשמור את הליבה שעושה את בון איבר כל כך נפלאה - שירים שפשוט כתובים נפלא ומבוצעים בפלסט הוורנוני הורס הלבבות. זה אלבום חידתי מתמיד, אלקטרוני וניסיוני, מדהים בכח הקסם שלו. ברגעי השיא שלו הוא נשגב כמו שמוזיקה בתצורתה הגבוהה ביותר צריכה להיות.
עוד קול אמריקאי צעיר שפרץ השנה קדימה וראוי לציון הוא Car Seat Headrest, שהוציאו באביב האחרון אלבום "רוקנרולי" (Teens Of Denial) שזז מעט מאופי הלו פיי של האלבומים קודמים שלהם. ברגעיו הטובים, האלבום הזה מצליח לסחוף כמו קלאסיקות הרוק-של-פעם אליהן כל כך הרבה אנשים מתגעגעים.
התרעות פיקוד העורף