השוונג של הפיתה פעלה שלוש שנים בלבד, אבל אלבומה היחיד, "עכשיו בחנויות", ששילב הומור שובב וסגנון אמריקאי, נותר אבן דרך ברוק הישראלי הבועט גם היום.
איך פרידמן הגיע לשם של הלהקה? "יום אחד הייתי רעב מאוד", הוא מספר, "אז אכלתי פלאפל ליד שוק הכרמל, בדוכן של אכול כפי יכולתך. כשדפקתי ביס בפיתה, חבר הגיע לשאול לשלומי. הייתי רעב, רק עסוק בפיתה שלי, ואז הוא זרק: 'אחי, אני מפריע לך בשוונג של הפיתה?'. באותו הרגע חיבקתי אותו ואמרתי שאם אני מרים להקה, זה יהיה השם שלה. כך נולד השם".
ההרכב כלל כאמור את חבריו של פרידמן מלהקת פיקוד הצפון: המתופף רן שמעוני והגיטריסט נועם רוקח. בהמשך הצטרף הבסיסט אלעד קרן. הדרך מאותו ערב ב'רוקסן' להצלחה הייתה מהירה. "למחרת התחרות התחילו הטלפונים. טמירה ירדני, הד ארצי, כולם רצו להקליט אותנו. זו הייתה ההחתמה הכי קלה ומהירה בארץ".
הלהקה החלה לחרוש את הארץ עם הופעות ובמקביל עבדה על אלבום הבכורה. "עבדנו באופן רציני מאוד על התקליט", פרידמן נזכר. "השתפשפנו כבר בלהקה הצבאית, היינו מנוסים, ולכן גם זכינו בתחרות. זה לקח שנה ובדיוק הגראנג' יצא והיינו מהראשונים שעשו את זה בישראל".
האלבום המצליח כלל להיטי רוק כבד כמו העיבוד המיוחד לשיר ל"ג בעומר "בר כוכבא" וכן "מחשבות", "אני חופשי", "מסובכת". ואולם עד היום זוכרים בעיקר את "אוכלת מהצד", שכתב והלחין הבמאי אלדד זיו. "אלדד, שהיה הבמאי שלי בלהקה הצבאית, חזר מחופשה מהצבא וראה את חברה שלו עם גבר אחר", פרידמן מספר. "הוא השמיע לי את השיר והיה לי ברור שאני חייב להקליט אותו".
למרות ההצלחה, המבקרים והרדיו לא מיהרו לפרגן. הלהקה ניזונה מהמעריצים. "היה קשה לקלוט כאן את הווייב של האלבום, שהיה פאן, סבבה וצחוקים. לא התייחסו מספיק להפקה המוזיקלית הרצינית. חשבו שאנחנו להקת קולג'ים בארצות הברית. ברדיו ראו בנו מתנשאים. הביקורות קטלו אותנו, אבל הטלוויזיה מאוד פרגנה: הקליפים שלנו הצליחו ותוכניות האירוח אהבו אותנו. הצלחנו בזכות הקהל".
התרעות פיקוד העורף