זה אלבום הסולו השלישי של גדג', והוא שונה מעט מקודמיו. קודם כל, הגישה הכללית היא פחות לוחמנית ונוקבת ויותר מקבלת (אני פשוט חושש לכתוב “מפויסת", מאימת הקלישאה). גדג' תר אחרי בית. נפרד מכאבים שכבר נטשו את הגוף, אהבות שלא ישובו. אומר - כנראה לעצמו - “פקח את עיניך היום, ילד בלי ילדות, פקח את עיניך, אתה בוער ולא כלה. רוץ הביתה, כבר כמעט מחשיך" (מתוך “פקח את עיניך" הפותח).
השינוי השני הוא מוזיקלי. פחות עיבודים רוקיסטיים, יותר מקום לכלי מיתר ונשיפה (בדגש ניכר על כלי הקשה שונים, משונים ונהדרים מבית ארז מונק). אין ספור מוזיקאים מתארחים פה, כאמור, כולל הפסנתר של שלומי שבן, המפוחית של אהוד בנאי, הקונטרבס של יהוא ירון והקולות של רות דולורס וייס, ותורמים לביסוס מעמדו של גדג' כמלך האינדי העברי.
קרולינה עצמה הפגינה באלבום הזה תצוגת שירה משכנעת ומרשימה, ועשתה קפיצת מדרגה בקריירה שלה. שירים כמו “אור", “תן לי רגע" ו"ענן" הפכו ללהיטים מוצדקים לגמרי, והעידו על התבגרות והתמקצעות של ז'אנר מוזיקלי שלם, שקרולינה היא מנציגיו הבולטים.
“אומרים שזה אתה" הוא שיטוט מרתק ומדכא למדי בישראליות הנוכחית, שנע בין פשיטות רגל, האפסיות של האזרח מול הממסד, המחסומים בשטחים, המחדל של השריפה בכרמל ומסמוס התחקיר שבעקבותיה, המתח האתני ביפו ועוד שלל תמונות מקומיות לא פשוטות. אבל הכל עטוף בצלילים עשירים, מלודיים ומלאי אהבה למוזיקה, בהפקה מוזיקלית מצוינת של אורי וינוקור.
יש פה שילוב מלבב של כלי נגינה: משירים בלווי פסנתר, בס וגיטרה בלבד, ועד לרגעים עתירי תופים וכלי הקשה, סקסופון וכלי נשיפה. גם השירה של רונן מלאת רגש וכנות. שירים כמו “סיפור כיסוי" הביטלסי, “פג תוקף" ו"כוכב נופל" הנועל הם פשוט קלאסיקות מיידיות.
רונן מצטרף לגל הולך וגובר של יוצרים שעושים רוק'נרול בדגש אקוסטי, עם קריצות ברורות למוזיקה הישראלית של שנות ה־70, כמו אלון עדר, שגם הוא הוציא השנה אלבום מצוין - “השמרנים שוב באופנה".
ועדיין, זה אלבום מצוין, שהוא גם תמונת מצב מדויקת של מוזיקת הפופ הישראלית ב־2017. מוזיקה שיש בה הרבה סלסולים וסיפוק נדיב של הרצונות הבסיסיים של הלקוחות (שירי ריקודים לרחבה, בלדות קורעות לב לאחר כך), אבל היא משלבת באופן הכי טבעי גם בלוז, ביטים אלקטרוניים ואפילו רוק'נרול.
שירים כמו “אחרי כל השנים", “פוליטיקה וסקס" ו"בסוף הכל חולף" הם פשוט שירי פופ ישראליים מצוינים. בלי חותמת הכשר של שום עדה. בקיצור, החומות מתחילות ליפול. והן נופלות בביצוע אחד הזמרים הכי גדולים שצמחו כאן בשנים האחרונות, לא פחות, שמצליח להצטיין כמעט בכל סגנון מוזיקלי ולהישמע משכנע לגמרי לאורך כל 17 השירים. שירים שכשלעצמם תפורים באיכות גבוהה, בידי יוצרים מוכשרים ביותר (אבי אוחיון, אסף צרויה, מאור תיתון). זה כבר האלבום החמישי(!) של אדם הצעיר, שמסמן אותו כתקווה הלבנה/השחורה/הישראלית הגדולה.
התוצאה היא שירים שנשמעים פורטיסיים לגמרי מצד אחד, עם הטקסטים ההזויים שמגניבים אותך בלי שאתה מבין דבר, והלחנים שמחברים בטבעיות בין דארק אייטיז ופופ כיפי; ומצד שני סאונד עדכני שמבוסס על הרבה טכנו, אלקטרוניקה, גיטרות וכלי מיתר, בלי תופים אורגניים. ולא פחות חשוב - מינון גבוה במיוחד של קולות נשיים, שמוסיפים המון לחריקה הפורטיסית האהובה.
זה אלבום שמדבר על חיפוש האהבה בתוך עולם שיוצא מדעתו, והוא מתעקש להיות מלא בתקווה ובשמחה למרות הכל. מה שהופך אותו בעיני למתנה אולטימטיבית לקראת השנה החדשה.
התרעות פיקוד העורף