"לקח לי 20 שנה לעבור תהליך שהוא קריטי עבורי: הקונפליקט הגדול בין החוויה הפנימית שלי, של מישהי שעוד לא ידעה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה ושעוד לא מסוגלת להיות אקטיבית ולתבוע את מה שהיא מאמינה שהיא שווה, לבין העובדה שכל האנשים סביבי שמו עלי כסף מתוך אמונה שאני שווה. אני לא הרגשתי כזאת", היא מספרת שלושה עשורים אחרי.
גורדון הגיחה משומקום לעולם המוזיקה וזינקה כמטאור. כמי שנולדה בתל אביב לדורי, מורה לאקורדיון, ולבני עציוני ז"ל, גיטריסט שניגן בסדנת תיאטרון שכונת התקווה, היה בלתי נמנע שתידבק אף היא בחיידק הבמה. עם זאת, כדבריה, עד גיוסה לצבא אפילו לא העלתה על דעתה שהיא מסוגלת לשיר.
"באתי מעולם של טקסטים", היא מסבירה, "מגיל 4 וחצי כשלימדו אותי לכתוב, כתבתי שירים. הייתי אדם של מילים. אומנם באתי מבית מוזיקלי, אבל לא היה לי חיבור למוזיקה".
הפעם הראשונה שבה נדרשה להתמודד עם הביישנות הייתה כשניסתה להתקבל ללהקת מפקדת חיילות שדה, שבה שירתה יחד עם רונית שחר: "באודישן שרתי את 'היום היום' של דורית ראובני. פתחתי גרון ושרתי בווליום נורא חזק. כששרתי באודישן הזה מול מאה איש לא התביישתי, אבל בפעמים אחרות כשהייתי צריכה לשיר בפני קבוצה אינטימית ומצומצמת של עשרה אנשים, למשל, לא הצלחתי לשיר. משהו באינטימיות הזו הפחיד אותי".
עם אותה ביישנות היא התמודדה גם לאחר שהתקבלה ללהקה, אבל הפעם היה מי שניסה לעזור לה: "המפיק המוזיקלי של הלהקה היה יורד עלי כדי לגרום לי לשיר. 'הנה הזמרת שצריכה להיות פקידה', היה אומר לי. הוא התלהב מהשירה שלי ותמיד היה שואל מה הקטע שלי עם הביישנות".
בשנת 1988, באחת ההופעות של הלהקה בגוש קטיף, הגיע המפיק סולו יורמן עם מיוצגיו אריק סיני וגלי עטרי. "הוא פנה אלי אחרי ההופעה ואמר שהקול שלי מוזר, וזה מאוד מעניין אותו והוא רוצה להתחיל לעבוד איתי", היא מספרת.
יורמן, כדבריה, הגיע אליה עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: "הוא רצה לזהות איפה אני ממוקמת בתור זמרת וביקש ממני ללמוד שיר של מאיר בנאי ושיר של גלי עטרי, שני מיוצגים שלו. הקלטתי באולפן את 'לילות' של בנאי ו'צעד אחד לפני הנהר' של עטרי, וכשסולו שמע את ההקלטות הוא אמר: 'מזל טוב, את רוקרית', והחתים אותי לחוזה ניהול של עשר שנים".
התרעות פיקוד העורף