הם התחילו הכי חזק שיכול להיות עם "אחד אלוהים" התמיד רלוונטי למרבה הצער, ומשם רק הגבירו. הרגליים של חמי רודנר וחבריו לא ירדו לרגע מהגז וירו בצרורות את "השמיים הגבול", "אהובה", "השדים הירוקים", "בתוך התחתונים" ועוד. "מה שעובר עלי" המיתולוגי אף סחט מרודנר וידוי על כך שהתגובות של הקהל ללהיט העל־זמני הזה מעבירות בו צמרמורת עד היום, 25 שנה אחרי שהשיר הזה התפוצץ אל אוויר העולם.
בניגוד לכל חוקי הטבע, זו הייתה הופעה ללא רגעים מתים, ללא חלקים משעממים שאפשר לקפוץ בהם לשירותים או לקנות בירה בלי להרגיש שפספסת משהו. השנים הרבות ביחד של חברי הלהקה – רודנר, אסף שריג, אופיר בר עמי ואסף מרוז - ניכרות. סוג של כימיה שעוברת ביניהם גם בלי מילים. כל אחד יודע את מקומו, וביחד זו מכונה משומנת שעובדת היטב ולא מתעייפת.
ואז, מעט אחרי אמצע ההופעה, הגיע ברי. החשמל שהיה על הבמה עוד קודם התחלף בניצוצות. לא ניצוצות של הבנה (גם זה הגיע, אל דאגה), אלא כאלה שגרמו לבמה לבעור ולרבים בקהל לתהות: איך לא חשבו על זה קודם? קשה להאמין, אבל למרות שתמיד הסתובבו באותם אזורים, פסטיבלים ומועדונים, זהו שיתוף הפעולה הראשון בין סחרוף לאיפה הילד, ואיזה ספתח זה היה! אפשר רק לקוות שהסוכנים של סחרוף ואיפה הילד כבר מתאמים לו"זים לעוד הופעה משותפת.
הם התחילו ב"עיר של קיץ" של סחרוף, כמה מתבקש, המשיכו ב"רק בשביל לקבל חיבוק" ובהמשך עברו ל"ניצוצות" כאמור, "לבן בחלום שחור" ו"כמה יוסי". "מישהו שומע אותי" היה החלק שחתם את שיתוף הפעולה ואת ההופעה, רק כדי שהם יוכלו לחזור, הפעם נטולי סחרוף, לבצע את ה־המנון שלהם ושל כל מי שלבו נשבר אי פעם - "נפלת חזק" שזכה לביצוע עוצמתי ומושלם. אחרי ביצוע כזה לא היה צריך יותר כלום, אבל חברי הלהקה, שנראו נרגשים מהאהבה שהורעפה עליהם, נשארו לעוד שיר אחרון, "אמריקה קרובה", והותירו קהל צמא לעוד.
התרעות פיקוד העורף