אתי אנקרי מדירה גברים מהמופע: זכותה, אבל אי אפשר להתעלם מהבעייתיות

כבר לא מעט שנים אני כואב את היפרדותה ההדרגתית של אנקרי, יוצרת אהובה עליי במיוחד, מעולם המוזיקה הקונבנציונלי לטובת אמונתה הדתית. אבל הפעם לא מדובר באלבום חדש עם תכנים אמוניים אלא ביצירה ישנה, שנולדה לתוך עולם חילוני וליברלי, ואנקרי מצדיעה לו בכל זאת. רק ללא גברים בקהל.

עכשיו, מי שקורא את הטור הזה באופן קבוע יודע היטב שאני לא שותף להיסטריית ההדתה שמדתה. ושאני תומך גדול בפשרה ובכבוד הדדי. אבל המקרה הזה מציב בפניי קונפליקט אמיתי, שאני מתקשה להתמודד איתו.

מצד אחד, זכותה המלאה של אנקרי להופיע כפי שהיא רוצה ובפני מי שהיא רוצה. מה גם שמדובר בהופעה פרטית, שבה היא מוותרת מראש על מחצית מהקהל הפוטנציאלי, ואני משוכנע שבאופן כללי הקריירה שלה והכנסותיה נפגעות משמעותית מהבחירות האלה. אבל מהעבר השני, יש כאן אקט ברור של הדרה. אומנם הדרת גברים, שהיא פחות סקסית בדיון הציבורי, ועדיין - ממש לא מובן מאליו במאה ה־21 שמגדר שלם מנוע מלהיכנס להופעה פומבית.

לקונפליקט הזה שלי אין מסקנה מעשית. אני לא קורא להחרמת המופע של אנקרי או לנקיטת צעדים חוקיים נגדו. אבל אני בהחלט חושב שיש כאן מקום לדיון ציבורי ביקורתי, כי המופע היחיד הזה מבטא מגמה רחבה בהרבה, שרק מתפשטת.

קודם כל, העובדה שמישהו מחזיק באמונה דתית מסוימת לא הופך את האמונה הזו ללגיטימית באופן אוטומטי. גם לדאע"ש יש אמונה דתית מאוד מוגדרת - לערוף את ראשי כל מי שלא חושב כמוהם. לא שאני משווה בין אנקרי ודאע"ש, חלילה, רק מדגים את הטענה שדת לא מעניקה חסינות. לפחות במדינה שהיא לא מדינת הלכה.

פרט לזה, יש משהו מקומם בשימוש של אלבום, שכאמור נולד לתוך הוויה ליברלית והודות לה גם זיכה את היוצרת שלו בפרסום ובתהילה, לצרכים שהם כמעט הפוכים מההוויה הזו. אפילו הייתי אומר - יריקה לבאר. מה עם כל הגברים הרבים שתרמו להצלחת האלבום (ובראשם המפיק המוזיקלי אלון אולארצ'יק, שהיה שותף כמעט שווה זכויות ביצירה)? ואלה שנהרו להופעות (כמוני), וסייעו לאנקרי להפוך ליוצרת מצליחה ומשמעותית?

ויש כאן עניין נוסף, רחב בהרבה. התופעה הזו, של הפרדה בין מגדרים הולכת ומתפשטת בכל מיני מתחמים של התרבות, שהם פחות מתוקשרים אולי מעולם הפופ הישראלי. למשל, בהצגות ילדים לציבור הדתי, שבהן על הבמה מופיעים רק שחקנים גברים. הצגות הנוצרות בידי לא מעט שחקנים ויוצרים חילונים (כולל סחבק. כתבתי שתי הצגות כאלה לצורכי פרנסה, בלב כבד). ושוב, קונפליקט דומה. גם לילדים דתיים מגיעות הצגות איכות. זאת אמונתם וכו'. ומאידך, איזה מין אמונה זו, שמשדרת להם שיש משהו פסול בעצם קיומן של נשים - כמו אמא שלהם, אחיותיהם וכו' - על הבמה? והאם בשם הסובלנות אנחנו צריכים לכבד עיקרון שהוא בלתי סובלני בעליל?

1. "גירי/האג'י" של נטפליקס, הפקה אנגלית־יפנית, היא סדרת דרמה פשוט מצוינת. מפגש מרתק בין תרבויות, שמחבר בין היאקוזה לעולם הגייז של לונדון ואפילו ליום כיפור שלנו באופן מותח, מסוגנן ולא פעם גם מרגש מאוד. מעניין לראות איך גם בעולם שהוא לכאורה גלובלי ואחיד, פערי התרבויות האלה עדיין משמעותיים ודרמטיים כל כך.

2. ואפרופו נטפליקס. החברה הודיעה השבוע שתתחיל לפרסם את נתוני הצפייה של עשרת הסרטים והסדרות הפופולריים ביותר בכל מדינה. בכך היא תפעל על פי עקרון השקיפות הנהוג בעולם הטלוויזיה. עכשיו רק נשאר לה לאמץ עיקרון אחר, לפחות בישראל: ההשתתפות בהפקות מקור, באופן פיזי או דרך תשלום מסים, כדי שלא רק תיהנה מהיצירה שלנו, אלא גם תשקיע בה.

3. "1947" (אחוזת בית) הוא ניסיון ספרותי מעניין לספר את סיפורה של שנה אחת בהיסטוריה. אליזבת אוסברינק השוודית משלבת כאן כמה סיפורים מתגלגלים, כמו מהפכת זכויות האדם, תוכנית החלוקה בפלשתינה, עלייתם של האחים המוסלמים והתנועה הניאו־נאצית ועוד. מה שמדביק את הכל, ובהצלחה, הוא סיפורה המשפחתי של אוסברינק, שגם שזור כאן.