מעולם לא הייתי ממעריציו הגדולים של עידן רייכל. אין ויכוח על כישרונו המוזיקלי, על הצלחתו המרשימה, על היותו פורץ דרך במוזיקה הישראלית ועל העובדה שהוא מצליח לפנות לקהלים נרחבים, אבל מעבר לכך שלרוב שיריו לא עושים לי יותר מדי, שזה עניין סובייקטיבי לחלוטין, תמיד הייתה לי בעיה עם ניסיונו להיות "מר קונצנזוס".
לאורך כל הקריירה שלו ניסה (והצליח) רייכל לזהות את נקודת האמצע של החברה הישראלית, זו שכולם יכולים להתחבר אליה ולא מעצבנת אף אחד, ושם בדיוק מצאת אותו, סוג של יועז הנדל עם כישרון הלחנה. אני לא יודע אם מדובר בהחלטה יחצ"נית-תדמיתית או שבאמת ובתמים אלו הן דעותיו, אבל בין הקמפיין שניהל למען כניסת בני גנץ לממשלת האחדות (תודה על זה, יצא יופי) לבין כתיבת והלחנת השיר "שבט אחים ואחיות", נראה שרייכל הפך את הכישרון לא להרגיז ולהיות אהוב על כולם לאומנות של ממש. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, בסדר עם כולם.
רייכל הוא אדם אינטליגנטי, ולא יכול להיות שהוא לא היה מודע לבחירתו לשתף פעולה עם גולן ולהשלכותיה. יש רגעים בחיים בהם אי אפשר להיות באמצע וצריך לנקוט עמדה, ורייכל, כמו שעשו לפניו אופירה אסייג (שהביעה על כך חרטה מאוחר יותר), אביב גפן ואחרים, בחר לתת לגולן את הקרדיט, למרות ששמו נקשר בפרשת ניצול מיני של נערות. הבחירה להקליט דואט עם גולן, כמוה כאמירה שאין כל בעיה שימשיך להיות גיבור תרבות ומושא להערצה.
אם יידרש לסוגייה, רייכל ודאי ידבר על חזקת החפות או על הצורך להפריד בין המוזיקה למעשים, אך את המתקפה הוא הרוויח ביושר. ממי שמתיימר להיות הדמות הערכית, המחברת והמאחדת, בהחלט ניתן לצפות ליותר.
התרעות פיקוד העורף